זה לא גברת, זה אדון

באינטרנט מסתובבות דמויות בדויות לצד דמויות אמיתיות. בשביל אחדים זה משחק, בשביל אחרים - אלה החיים

מאת שרית פרקול

יום ראשון 12.9.04



השערורית התורנית בממלכת הבלוגים, היומנים המקוונים, התרחשה לפני ימים ספורים. מישהי בשם נעמי, שהגדירה את עצמה כאשת רופא בת 31 מאזור ירושלים, ובעיקר - כמאהבת של הכוכב הנולד הראל מויאל - התוודתה שהיא בעצם נועם, מובטל בן 22 ממעלה אדומים. קדמו לכך שבועיים, בערך, שבמהלכם התגוללה בבלוג, שנקרא "הראל ואני געגוע", מערכת היחסים הדמיונית בין הכותב/ת לבין הכוכב הצעיר, כולל תיאורים ארוטיים, שלא לומר פורנוגרפיים. תחת הכינוי "נסיכה שלך", ובשפה עילגת קמעה, אם כי מאוד ססגונית, סיפרה נעמי על מפגשים לוהטים מאחורי גבו של הבעל, על מתנות אינטימיות כגון ביצי תאווה סיניות וטבעת זין שקנו כביכול השניים זה לזו ועל יחסי מין סוערים שקיימו, כביכול, בחשאי אך גם תחת כיפת השמיים.

היו כמה תגובות נזעמות לבלוג, בעיקר מצד מעריצות של מויאל שביקשו להגן על האינטרסים שלו ושל שמרית, חברתו. כתבו, למשל, "כשמויאל שר בגמר לחברה שלו - ראו לו בעיניים כמה שהוא מאוהב בה. את לא תהרסי לו ותפסיקי לשתף אנשים בפנטזיות שלך. זה מגעיל".

במקרה זה, לכל אדם בוגר בעל שכל ישר היה די ברור שמדובר בפיקציה. פיקציה, באינטרנט? חוכמה גדולה. הרי ברור ש"האינטרנט הזה" מלא מתחזים. אז האינטרנט הזה, בו פועלים המוני אנשים אמיתיים, אכן מאפשר לאמץ דמויות בדויות ו/או כינויים בדויים ולהשתעשע עם זהויות אחרות. למעשה, רבים עושים זאת, בשלב זה או אחר של כניסתם לרשת: נרשמים לצ'אט בתור בן מין אחר, או בן גיל אחר, בעיקר כדי לראות איך זה מרגיש. "אני כותב טוב מאוד, לא עילג, לא ערס, לא נמשך להראל מויאל או לגברים בכלל", הסביר נועם-נעמי בבלוג שלו, כשהחליט להפסיק את המהתלה שלו. "שיחקתי, אני מקווה ומאמין ששיחקתי טוב - שעשעתי את עצמי מאוד".

יחסי מין שלא בהסכמה

רומיאו, בעלת הבלוג "בעריסת חתול", בחורה עדינה בדרך כלל, כתבה, תחת הכותרת הנוקבת "יחסי מין שלא בהסכמה", כי הבלוג על הראל מויאל מתהלך "בצד הפחות מואר של הגבול המוסרי הבלתי מוכרז, הנמתח לאורך מפגשים שבין אנשים לזולתם". היא הוסיפה והבהירה: "שאלת המוסר שאני מעלה לא מתייחסת בשום דרך או אופן לתוכן הארוטי של הבלוג ההוא, שכן ברור שבניית חומות והצבת גבולות לפנטזיה האנושית, מינית או אחרת, משולה אף היא בעיני לפשע מוסרי נגד הרוח החופשית של האדם, אלא שיש הבדל ענק בין כתיבה שמדגישה כי בפנטזיה עסקינן, וככזו, יש לה את כל הזכות שבעולם להיות מושלכת באופן חופשי על כל אובייקט סביל שהיא חפצה בייקרו, לבין כתיבה שמצהירה כי היא מסמך תיעודי ואף טומנת בחובה את הטענה להשתתפות פעילה, מוסכמת ורצונית של דמות נוספת פרט להוגה הפנטזיה".

בלוגר אחר, סבסטיאן, שאינו מכחיש את היותו דמות בדויה, הגיב: "הבעיה היא בהבנתו של האינטרנט, ושל הבלוגים בפרט. העובדה שבלוג נכתב ברשות הרבים הופכת אותו כאילו למציאות. אני מתנגד לזה. אני חושב שבלוג יוצר מהות חדשה שהיא פנטזיה שמתנהגת כמו מציאות. זה חדש, מבלבל אבל דורש התייחסות. אני... טוען שבלוג יכול להיות פנטזיה גמורה אף שהוא מתנהג כמו מציאות". סבסטיאן הוסיף: "פנטזיה מתנהלת בתוך קופסה שחורה, אותה קופסה שהאינטרנט פתח לרווחה. עלינו להסתגל לחיים של אוויר של קופסה שחורה שפרץ החוצה".

קרנבל אחד גדול

אפשר להסתכל על המחוזות האינטראקטיביים של האינטרנט, הצ'אטים, הפורומים, המסרים המיידיים והבלוגים, כעל קרנבל אחד גדול, בו כל דמות בה אנחנו נתקלים בעצם עטויה תחפושת ומסיכה, ועלינו להתייחס אליה בערבון מוגבל. פרופ' ברנדה דאנט, מומחית בתחום, כתבה במאמר "טקסט כמסיכה - מיגדר, משחק והתנהגות באינטרנט" כי "באינטרנט תמיד שורר 'לילה'. הואיל והתקשורת מבוססת בעיקר על טקסטים, נשים אינם יכולים לראות זה את זה. אפילו מאפיינים בסיסיים כמו גיל ומיגדר אינם נראים. האלמוניות והאיכות הדינמית והמשחקית של המדיום משפיעות על ההתנהגות באופן חזק ומשחרר מעכבות. אנשים מרשים לעצמם להתנהג בדרכים שונות מאוד מהתנהגותם בחיי היומיום, להביע צדדים של עצמם שלא נחקרו בעבר".

הבעיה היא, שבתוך הקרנבל הזה מסתובבים גם גברים ונשים עם דמותם האמיתית. לכל היותר, הם בוחרים שם בדוי, אבל אינם ממציאים לעצמם מהות אחרת. והאנשים האלה, המשתוקקים לקשר אנושי, מוצאים את עצמם לפעמים מאוהבים עד קצות האוזניים בדמות פיקטיבית. זה קורה כבר שנים בצ'אטים, גם באתרי ההיכרויות (יש משרדי בילוש מיוחדים שמתמחים בחשיפת מתחזים), אבל זה מסוכן במיוחד בעולם הבלוגים, בו אנשים פורשים את סיפורי חייהם, האמיתים או המדומים, כמעט יומיום, במשך שבועות, חודשים, לפעמים אפילו שנים, ומאפשרים לאחרים להתמכר אליהם.

דמות פיקטיבית שוברת-לבבות, שנחשפה בשבועות האחרונים, היתה נובמבר, כביכול סטודנט לצילום בן 22 המתגורר בניו-יורק. נובמבר, שהציג את עצמו בשם תום, החזיק בלוג ששמו "קורטוב דיגניטי", פרסם בו צילומים יפים שצילם כביכול, כתב על צילום והלהיב את סביבתו. היו שהתפעלו מהצילומים, והיו שהתפעלו מנובמבר עצמו, שניהל פלירטים אינטנסיביים למדי עם בלוגריות, באמצעות הדואר האלקטרוני. לפחות אחת מהן התאהבה בו. אבל התברר, שהנ"ל בכלל מתגורר בארץ, הדברים שהוא כתב בקשר לטכניקה של הצילום היו מופרכים, ואפילו הצילומים עצמם צולמו כנראה על ידי צלם אוקראיני (הצביץ, בעל בלוג צילומים, טרח ומצא בדיוק את האתר שממנו נגנבו התמונות). הבלוג של נובמבר היה פופולרי, לכן גם ההדים על מעשה המרמה שלו נשמעו ברחבי ישראבלוג, מערכת היומנים המקוונים הגדולה ביותר.

פרצופה האמיתי של כל אשה

כעבור יממה, בערך, סגרה את הבלוג שלה גם מיס לונלי, בלוגרית פופולרית אחרת, שהגדירה את עצמה כבת 33, בעל קריירה מצליחה, אבל בודדה מאוד. מיס לונלי כתבה באחת מרשומות בלוג הבדידות שלה: ""אם יש לכם אומץ, תישארו עמי כאן, להכיר את מיס לונלי, פרצופה האמיתי של כל אשה. מיס לונלי מרירה מכדי להיות מושכת, נבולה מכדי להיות משעשעת, אבל אמיתית היא (ולא סמל ולא דגל ולא אות...). כל גבר בורח ממנה כשהיא נחשפת כי זה לא כיף גדול להיות במחיצתה. אבל רק אם יש לכם אומץ להתבונן בפיכחון, בפיסה ממיס לונלי שמצויה באשה שאתכם, אולי אתם ראויים לה. כי מיס לונלי כל כך מכוערת, עד שהיא כמעט יפיפייה". ולמרות שלכאורה היא די הכריזה מראש על כוונתה לכתוב מעין משל כללי על הבדידות, תיאוריה, כולל המלחמה בג'וקים ומגוריה בבית דירות הומה זוגות נשואים עם תינוקות, היו מכמירי לב. אנשים קראו את דבריה, הגיבו באמפתיה, לקחו ללב. לכן, כשהתקפלה מיס לונלי, תוך כדי התנצלות על כך שהטעתה אנשים, היו כאלה שנפגעו.

לפני יותר משנה, פעל בישראבלוג בלוג בשם "גם לבנימין זאב הרצל יש מין בשם", והחתומה עליו היתה איה-סקס, בת 21. יום אחד, "איה" כתבה בבלוג: "האמת היא - שהכל בדוי. אתם - הגבתם, פירגנתם, גיניתם, התעניינתם. ואני מודה לכם. אהבתי את איך שהבנות פירגנו והזדהו, והבנים, חלקם - כעסו, וחלקם - כנראה הרגישים יותר, הבינו לליבי. למה? כי כשאני אומרת שהכל בדוי, אני מתכון/ת שהכל בדוי. לא רק הדמות, 'איה', אלא המקום ממנה היא נכתבה. אני בעצם סטודנט בן 21 מחיפה, ורציתי לכתוב בלשון נקבה. היה מעניין. תרמתם לי רבות. באמת אהבתי שהבנות פירגנו והזדהו, אולי כי בהרבה מובנים אני מזדהה איתכן. התפלאתי שלא עלו עלי. אני חושב שממש הצלחתי להסתכל על מערכות היחסים מהצד השני. מומלץ! לכל החרמנים שבאו בגלל הסקס: אכלתם אותה, פינטזתם על אחד משלכם. ומהצד השני, אני מצטער ומתנצל אם פגעתי במישהו. שלום, דני".

הבלוגרית אמלש כתבה בנושא זה, אפרופו פרשת נובמבר ומיס לונלי: "כשאני קוראת ספר, אני יודעת מראש אם אמת או בדיה. אני נקשרת לדמויות, כואבת איתן, כועסת עליהן, יש לי דיאלוג איתן, אבל אני יודעת שהן חיות בעיקר בראש שלי. כשאני קוראת בלוג, אני חושבת שזה מישהו אמיתי. אני מרגישה שיש לי יכולת השפעה, לטובה או לרעה על האדם שכותב. זאת חוויה אחרת לגמרי. פעם מזמן, הייתי עדה לתרמית בפורום הריון ולידה בווינט. מישהי פיברקה הריון, סיפרה עליו במשך כמה חודשים טובים, נקשרה לנשים הכותבות בפורום, ואז הודיעה שהתאומים שלה מתו בלידה. אני לא יכולה להסביר אפילו כמה זה אכזרי לספר סיפור כזה לנשים בהריון לקראת לידה. לא סתם לספר סיפור - לבנות דמות לאורך זמן, לנהל קשרים עם חברי הפורום, להיות לגמרי חיה במחשבות של משתתפי הפורום, ואז לסיים את זה בפחד הכי גדול של כל אישה בהריון. זאת אכזריות לשמה. נובמבר ומיס לונלי לא התקרבו בעיני למעשה ההוא. אם כי אנשים נפגעו גם מהם. אני מבינה את הרצון לשחק בכאילו, לבנות דמויות פיקטיביות ולשחק איתן. להתכתב עם אנשים בתור מישהו אחר. אבל זה תמיד בסופו של דבר יגע לרגש, כי לשם כולנו מכוונים, גם המתחזים. וכשזה נוגע ברגש זה הופך ממשחק למעשה רמיה. לחוסר הגינות. לנוכלות".

מי שאינו מעורב בחיים החברתיים של האינטרנט הבדוי עשוי לתמוה, איך אפשר בכלל ללכת שולל אחר דברים כאלה. איך אפשר להתאהב, לשנוא, לכעוס, הרי "כולה דיבורים באינטרנט". אבל עובדה היא, שבעשר השנים האחרונות, אנשים נפגשים, מכירים, מתאהבים, ואפילו מתחתנים ומקימים משפחות בזכות האינטרנט הזה. תעיד על כך גל, שהוריה נפגשו בצ'אט. "תינוקת האינטרנט הראשונה", כתבתי עליה בזמנו, כשראיינתי את ההורים, ברי ותמי. התינוקת ההיא כבר לומדת בכיתה ב'.


כתובת ישירה לדף זה: www.perkol.itgo.com/fake-blogs.htm

סקירת בלוג ההערצה הפיקטיבי להראל מויאל

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

2