העולם על פי מיס לונלי / מאת שרית פרקול

יום רביעי- 18.8.04

המצאת הבדידות

על האשה הבודדה שבכל אחת מאיתנו, ועל הגברים שכבר לא איתה



www.israblog.co.il/49943
הבלוג נמחק בינתיים, בעודו באבו...

למרות הכינוי המאוד גלמוד שלה, מיס לונלי לא המציאה את הבדידות. למעשה, היא עצמה כותבת שהיא לא לבד בעסק הזה: "מיס לונלי אינה אני במיוחד, מיס לונלי היא כל אחת ואחת בנקודת זמן מסוימת או במינון כלשהו. מיס לונלי קיימת בכל אשה במרווחים שאינכם יכולים להכיל אותה. פשוט בתקופה הזו אצלי במיוחד היא מתפשטת לי כמעט על כל ההוויה אז אני מרגישה שאני יכולה לייצג אותה. אבל מיס לונלי היא זונה קטנה, בתוך כולן היא כבר היתה... מיס לונלי היא האשה האמיתית שלכם, לא המסכה הקלילה והחייכנית שאתם חושבים בטעות לבת זוגתכם. מיס לונלי פועלת על סוללות של חרדות נטישה, מיס לונלי היא החתול בשק של פחדים שאתם קונים עם כל אשה, מיס לונלי חייבת לחיות בהכחשה כדי למצוא כל פעם אהבה חדשה". לצד תמונה של רוזי דה פלמה, השחקנית המאוד "מעניינת", בלשון המעטה, של אלמודובר, היא מוסיפה: "אם יש לכם אומץ, תישארו עמי כאן, להכיר את מיס לונלי, פרצופה האמיתי של כל אישה. מיס לונלי מרירה מכדי להיות מושכת, נבולה מכדי להיות משעשעת, אבל אמיתית היא (ולא סמל ולא דגל ולא אות...). כל גבר בורח ממנה כשהיא נחשפת כי זה לא כיף גדול להיות במחיצתה. אבל רק אם יש לכם אומץ להתבונן בפיכחון, בפיסה ממיס לונלי שמצויה באישה שאתכם, אולי אתם ראויים לה. כי מיס לונלי כל כך מכוערת, עד שהיא כמעט יפיפייה".

כותרת הבלוג שלה היא "מתוך בדידות אין קץ תנוע, עד הרס כל יסוד תשאף", ובפוסט "המצאת הבדידות" היא מציגה את עצמה: בת 33, מספר הגברים שעברו בחייה עולה בהרבה על מניין שנותיה, חבריה חושבים שהיא מיוחדת, מצליחנית, מאושרת ומוקפת חברים. היא משמשת בתפקיד בכיר בחברה גדולה, והאנשים הכפופים לה בטוחים שהיא מלכת העולם. אבל הנה, יום שישי בערב, ערב יום ההולדת שלה, ואיש לא מתקשר. "אני יושבת מול המחשב בשיער אסוף, מזיעה, בתחתונים בלבד ועושה משהו שבחיים לא חלמתי לעשות (ונראה כמה זמן זה יחזיק) - פותחת בלוג. נותנת במה, לראשונה, לצד הזה באישיות שלי שאף אחד לא מכיר, למיס לונלי שחיה ובועטת בתוך האשה המדהימה הזו שאולי אתם מכירים והייתם נופלים מהכסא אם הייתם משערים כמה בדידות, כמה כאב היא מסתירה מכם. כן, אני יודעת שאני לא לבד. בדידות היא נחלת כל אחד ואחד מכם. אבל משום מה נדמה לי שאני מקבלת ממנה יחס מיוחד ותדיר מינקות". לפני שנים אחדות עקרה את עצמה מתל-אביב, "המקום היחיד הבטוח בישראל לרווקות זקנות", ורכשה דירה בבניין רב קומות בהוד השרון, דיירת בודדה יחידה בבניין של זוגות צעירים. "לפחות בחרתי בקומה גבוהה מספיק כדי לבכות לבד עירומה במרפסת עם קולות התינוקות הבוכים בקומות התחתונות", היא כותבת. וראו, הוזהרתם: "בבלוג על בדידות אין חרטות, אין מסננות ואין עריכה. זה מה שיצא. רק לפתוח את האצבעות על המקלדת ולהקיא".

בפוסט "לתת" היא כותבת על הבט טריוויאלי לכאורה, אך לא פחות עגמומי, של הבדידות - אין למי לתת מתנות קטנות של צומי. בעצם, היא מנתחת, יותר מכמיהה לגבר, יש כאן געגוע אליה עצמה, בתוך ישות זוגית. "אחר הצהריים הסתובבתי עם חברה בחנות של דברים מיוחדים. שוטטתי שעה בין קופסאות מעוצבות, פיות, פרות, צבים ומכשפות, רחרחתי סבונים מתקתקים מחומרים טבעיים, ורציתי לצעוק. יש לי מגירה סודית בחדר העבודה שבה אני שומרת מתנות קטנות להזדמנויות מיוחדות, כשאני בתוך קשר. נהנית להשאיר לגבר סבון ריחני קטן בצורת לב על הכרית, לטמון בארנקו ברכה מצחיקה, סתם כך, ללא סיבה. המגירה ריקה כבר ארבעה חודשים והקניה, הו הרגל מגונה, מגרדת לי באצבעות. אני עומדת בחנות וכאב פנימי עז חולף בבטן התחתונה, כאב חלול של געגוע לנתינה. בדידות היא יותר מכל, כשאין למי לתת. כשאני מנועה מחדוות ההענקה, כשאין על מי להרעיף וכל האהבה שעצורה בי מעשנת אותי למוות, מי אמר שאין עשן בלי אש?? הגעגוע לזוגיות הוא לא הגעגוע לנוכחותו של אחר לצדי אלא הגעגוע לעצמי, לצדדים שבי שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי, אל עצמי האוהבת שאינני חווה עוד. 'תפסיקי להריח כל סבון, את תאבדי את חוש הריח' חברתי מפתיעה אותי מאחור בגערה. אני שומטת את הסבון מידי בבהלה וחוזרת הביתה, עקרה".

כמו כל בלוגרית רווקה המכבדת את עצמה, יש לה את פוסט הג'וק המתבקש (האשה הקטנה ומלחמתה בחרק האימתני), בכותרת הקופירייטרית "הדברת הבדידות", וכמובן, רשימות המתארות בליינד דייטים, לצד כאלה המתמקדות בגברים מעצבנים ו/או בוגדניים.

הבלוג שלה מקושר לאתרים ולמאמרים העוסקים בנושא הבדידות, ובאחרונה היא קיבלה מצלמה דיגיטלית, כך שהיא מפרסמת גם צילומים. למשל, רשמי טיול שעשתה עם עצמה, לגמרי לבד, ודווקא בכיף. "בדרך חזרה עצרתי לשקיעה וסיגריה ממרומי העץ הזה, שספה דו מושבית מעטרת את ענפיו. נראיתי כמו הגרסה הנשית לפרסומת מרלבורו והרגשתי לרגע אושר אמיתי, חופש. חשבתי על החברות שלי שבאותה שעה כיבסו חולצות עם פליטת תינוקות, הפרידו בין ילדיהן הצווחים שרבו על צעצוע או בישלו את ארוחת הערב ולראשונה, לא קינאתי בהן כלל. לגמרי לבד זה קודם כל חופשי, אני יכולה לעשות כל מה שבראשי, אני יכולה להחליט להיעלם עכשיו לכל השישי. אבל כשהשמש שוקעת, מיס לונלי פוקחת שוב עין עצלה ומתבוננת לימינה. אפילו כאן במרומי העץ שלי, הכיסא הריק בספה הדו מושבית מאותת לי שיש חירויות שראוי לאבדן. מי בכלל רוצה להיות כל כך חופשי? 'בלי גבול אין גבול לשום דבר' מזכיר לי אהוד בנאי מהרדיו-דיסק למטה....לגמרי לבד זה אף פעם לא לגמרי חופשי. גם לבודדים יש מחויבויות, שנוצרות בעיקר ע"י אנשים טובים שמנסים לעזור בהפגת הבדידות. ותמיד איך שהוא אני מוצאת את עצמי בודדה בשולחן של זוגות-זוגות חברים או משפחה, עוטה את מסכת המצליחנית המצחיקה שעושה חיים בגפה, ובלילה חוזרת הביתה לדירה חשוכה וריקה, נזכרת בקושי איך רק לפני כמה שעות הייתי קאובוי לדקה".

בבלוגיאדה, מיס לונלי מדלגת בין בלוגים נחשבים, מגיבה, מגיבים אצלה. יכול להיות שלמרבה האירוניה, לפעמים כתיבת בלוג בדידות מהווה ניצחון על הבדידות.




כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-lonely.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

3