Sarit Perkol internet pages
כתבו לי


עיתונות מבולגנת

האינטרנט מצייד את העיתונאי בכלים של הארון אל-ראשיד - להתחפש ולרדת אל העם, כדי לדעת את הדברים ממקור ראשון. אבל ההסתחבקות, אפילו בעילום שם, עם מושאי הסיקור, בבלוגיאדה ובוויקיפדיה, הגם שהיא מעניקה לעיתונאי תובנות מעמיקות יותר - גורמת לו לפעמים מעורבות, במקום שיהיה לגמרי אוביקטיבי. ולפעמים, העיתונאי הוא זה שמייצר את החדשות

מאת שרית פרקול

הרצאה בכנס ניהול ידע, מושב "עולם הבלוגים" - יוני 2005

אפתח בווידוי. לפני ארבע שנים, כשכתבתי בפעם הראשונה על בלוגים, במאי 2001 ("יומני היקר", מוסף "אונליין" של מעריב), לא ידעתי מהחיים שלי. כלומר, קראתי די הרבה רשומות בלא מעט בלוגים (אז עוד קראתי לזה "וובלוגים"), בעיקר של "יומנאים" (המילה "בלוגרים" עוד לא היתה זמינה לי) חלוצים כמו ג'פרי זלדמן, והייתי מרותקת לתופעה החדשה הזאת, אבל טרם התמכרתי אליה. בניסיון להבהיר את הקטע, ציטטתי בכתבה את הנס פרידריך, תיכוניסט שהתראיין ל"סאן פרנסיסקו גייט" ואמר: "במקום לקרוא חמישה או שישה עתונים מקוונים, אני יכול לגשת לוובלוגים של חמישה או שישה אנשים מעניינים ולראות מה הם קוראים". הוא הוסיף שהוא קורא 15 עד 20 בלוגים ביום.
אז זה נראה לי מדהים, שלא לומר מופרך, אבל בשיא ההתמכרות שלי לבלוגים, כעבור שנתיים, מצאתי את עצמי בדיוק במקומו.

וביוני 2003, לצורך כתבה על רכילות בבלוגיאדה הישראלית, ריאיינתי את "אקווה", בעלת בלוג הרכילות "האקווריום" ולימים שירה גל, קולגה מ"נענע". הבלוג הזה, כמו מדור "ציפורה" המיתולוגי של "העיר", מסר פיסות רכילות פנימית מתוך הבלוגים. דיווחתי נאמנה על הרכילויות, אבל גם בכתבה ההיא לא ידעתי מהחיים שלי, בעצם, למרות שעשיתי עבודה עיתונאית כמו שצריך.

blog gossip

הייתי צריכה לפתוח בלוג משלי, ולהיכנס ממש לתוך העולם הזה של פרסום פוסטים והשתתפות בתגובות, כדי להבין באמת מה קורה. במונחים של מקצוע העיתונאות, זה כאילו שהכתב המסקר את בתי המשפט יצטרך להתמחות במשרד עורכי דין, שהכתב לענייני רפואה יצטרך לעשות סטאז' בחדר מיון, או שהכתב לענייני חינוך יישב כל יום בחדר המורים. או אפילו, שהכתב המסקר את הבורסה יסחר באופן פעיל במניות. כמובן, הדברים האלה אינם נדרשים, ובמקרה האחרון - אינם רצויים, או אפילו אסורים.

האינטרנט, המדיום הזה, עלום השם והפנים, מצייד את העיתונאי בכלים של הארון אל-ראשיד - להתחפש ולרדת אל העם, כדי לדעת את הדברים ממקור ראשון. אבל ההתבוללות הזאת, ההסתחבקות, אפילו בעילום שם, עם מושאי הסיקור בבלוגיאדה או בוויקיפדיה, הגם שהיא מעניקה לעיתונאי תובנות מעמיקות יותר - גם גורמת לו לפעמים מעורבות, במקום שיהיה לגמרי אוביקטיבי. ולפעמים, מה שכנראה חמור יותר, העיתונאי הוא זה שמייצר את החדשות.

איזה כיף זה שאפשר לעשות "עבודת שטח" מעמיקה, בלי לקום מהכסא. האינטרנט, אולי יותר מכל תחום סיקור אחר, מאפשר לעיתונאי להתערבב ולהתמזג בקלות בתוך הקהילות שעליהן הוא כותב, בלי לשנות מיקום גיאוגרפי, או אפילו לצאת מהבית. במקרה של האינטרנט מדובר בקהילות וירטואליות, לכאורה, אך למעשה הן קהילות ריאליות מאוד, גם אם הן חסרות פנים ומספר תעודת זהות. מאחורי הכינויים נמצאים הרי אנשים בעלי דעות ורגשות, המתכנסים בשנים האחרונות סביב טקסטים: פורומים, טוקבקים (תגובות) לכתבות ולמאמרים, וגם סביב שתי היצירות המקוונות האינטראקטיביות שבהן אני מתמקדת בהרצאה זאת: הבלוגים והוויקיפדיה.

המשותף בין בלוג, או רשומה מסוימת בבלוג, לבין האנציקלופדיה הפתוחה ויקיפדיה, או ערך מסוים באנציקלופדיה הזאת, הוא יצירת קהילה אד-הוק, המצטופפת סביב הטקסט, מגיבה עליו, תורמת לו, מתווכחת עליו. תכונה משותפת נוספת היא עילום השם, מה שתורם בהחלט להעלאת מפלס הקיצוניות. והתכונה המשותפת השלישית לא פחות חשובה, והיא זו שמאפשרת את ההתרחשות הזאת, וגם עוזרת מאוד לסיקור שלה: הכל רשום, הכל מתועד. ההתנהלות הזאת מתבצעת בכתב, לעיני כל, ומונצחת. אי אפשר להתכחש לדברים, או להקשרם. וכל אחד יכול למעשה להשתתף: לתרום אינפורמציה, להוסיף שמן למדורה, או לנסות לכבות אותה.

אחרי שפתחתי בלוג ונכנסתי בעצמי באופן פעיל לבלוגיאדה, פתאום, "אריקון" או "Emale" לא היו בשבילי סתם כינויים שהתגלגלו לעיתים קרובות אל שולחנה הווירטואלי של ציפורה הבלוגאית, אלא אנשים עם אופי משלהם, שניתן להתווכח איתם, לעקוב אחר השיחות שלהם עם אחרות, ואפילו לצפות מראש את התגובות שלהם. פתאום התמצאתי ברכילות, לפחות של אותן פינות הבלוגיאדה בהן הצטופפתי, ולפעמים גם הייתי חלק ממנה. עכשיו כבר הבנתי מהחיים שלי.
אבל האם זה בהכרח יותר טוב?

הכתבה הראשונה שלי על הבלוגים היתה עשירה במידע אוביקטיבי. ציטטתי ממקורות אמינים ומעיתונים אמריקניים נחשבים, נתליתי באילנות גבוהים. הכתבות המאוחרות, שנכתבו מתוך "ידע אישי חינם" אולי האירו פינות קטנות שלא ראיתי קודם, אבל מבחינה מסוימת, התרחקו מן התמונה הכללית. כשכתבתי במדור שלי "העולם על פי" על בלוגרים שאני מכירה, מתוך דושיח איתם בתגובות, הרגשתי כאילו הייתי צריכה לפרסם "גילוי נאות". משהו בסגנון "אני מחליפה מחמאות ו/מהלומות וירטואליות עם הבלוגר הזה לפחות פעמיים בשבוע". כאילו אני כותבת על המשפחה והחברים שלי.

אם מדובר בבלוג מקצועי, אין בעיה. אבל כשזה בלוג מהסוג האישי, ואני יודעת על הכותב/ת דברים מתוך היכרות איתם ב"מקומות" (בלוגים) אחרים, יש לפעמים התפלקויות של בדיחות פנימיות, שמצד אחד מעידות על התמצאות מעמיקה בחומר, ומצד שני הופכות את הדיווח מהתרשמות בלתי-אמצעית, שהיתה מנת חלקי בסקירות הראשונות, ל"ידע אישי חינם", ולפעמים משהו סופר-ברנז'אי. עד כדי כך, שהיו תגובות למדור הבלוגים שלי ב-NRG מעריב, "את מי זה מעניין הרכילויות האלה".

באמת, למה זה מעניין? למה חשוב לרמוז שבלוגרית א' חולקת את מיטתה על בלוגר ב'? או שבלוג ז' מסוכסך עם בלוגר ח'? זה מעניין, כמו שביוגרפיה מעניינת. זה מעניין כמו שמדורי הרכילות מעניינים. כשקוראים בלוג של מישהו, במיוחד בלוגר ותיק ומתמיד, זה כמו לקרוא ספר אהוב. ומה, לא נרצה לדעת על חייו הפרטיים של הסופר?

היבט חשוב נוסף של העיתונות המבולגנת הוא המשוב. בדרך כלל, עיתונאי כותב ביקורת על ספר, על סרט או על יצירה מוזיקלית, ואלא אם כן הביקורת היתה גרועה מאוד עד כדי להניע את היוצר לכתוב מכתב תגובה - העיתונאי בעצם לא יודע מה מרגיש מושא הביקורת שלו (במקרים רבים, מוטב שכך). בסיקור האינטרנט - זה לא רק הבלוגים, אלא גם אתרים ופורומים - המסוקרים מגיבים אונליין, בגלוי. לעיתים מביעים את הנאתם הגלויה על כך ש"פורקלו" (כן, הפכתי לפועל), ולעיתים מתמרמרים על "הגברת פרקול".

אפשר, כמובן, לעצום עיניים. לרוב, זה מה שאני עושה. מדיניות של בת יענה, ומה שלא שלחו אלי באימייל, לא קיים. אבל לפעמים, אני בכל זאת צריכה להיכנס שוב לבלוג שכתבתי עליו, ואני נתקלת בתגובות. כשזה מחמאות, זה נעים וקצת מביך. וכש"דודה מלכה" פרסמה את דף הסטטיסטיקות שלה, שהראה זינוק של 2,000 כניסות ביום לאחר שכתבתי על הבלוג שלה - ממש הרגשתי שיש תמורה לאגרה.

הבעיה נוצרת כשהמסוקר לא אוהב את תמונת עצמו כפי שהצטיירה מבעד לעיניי, או את הכותרת שהעורך נתן, או את האיור שצירפו לסקירה עליו, ומביע בגלוי את אי שביעות רצונו. לרוב, אני מתעלמת, אבל לפעמים אני מרגישה שאין לי ברירה, אלא להגן על עצמי. יושבת שם חבורה של אנשים, חלקם בעלי יכולות כתיבה שאינן נופלות מאלה שלי, "מלכלכת" עלי בגלוי, ואני לא אגיב?

שוב, תופעה שלפני האינטרנט כמעט לא היתה קיימת. פעם, כשכתבתי משהו שמאוד הכעיס קוראים דתיים רבים, רשימה בשם "אונס" שהיתה אלגוריה על ריסוס בצבע של פוסטרים של דוגמניות בגדי ים בתחנות אוטובוס, הם שלחו ערימות של מכתבים למערכת. האומבודסמן של העיתון מיהר לפייס אותם, ולמרבה המזל, נתן גם לי אפשרות להשחיל פסקה או שתיים להגנתי. את המכתבים עצמם לא ראיתי, ובכל מקרה, לא היתה אפשרות של דושיח ישיר ביני לבין הקוראים הנזעמים.

כשאני בוחרת להגיב, לפעמים זה אכן מיישר את ההדורים (אחרי שהכותבים נרגעו מההלם על כך שאני ממש קוראת מה שהם כתבו בתגובות). אבל יותר סביר, שתתפתח התגוששות מילולית. בלוגרים לא כל כך אוהבים עיתונאים ממוסדים. כפי שאני רואה את זה, מבחינתם, "אנחנו" מקבלים תשלום, על מה שהם עושים חינם. מבחינתם, הם כותבים לא פחות טוב מאיתנו (ולפעמים, כאמור, זה גם נכון).

כאן אני מגיעה אל פינה אחרת של האינטרנט, שבה נוצרות קהילות של אנשים סביב טקסטים כתובים: הוויקיפדיה. ביולי 2004, כשכתבתי על הוויקיפדיה העברית במלאת שנה להיווסדה, זה היה אחרי שחרשתי את האתר, ואחרי שקראתי על הוויקיפדיה הכללית והעברית וריאיינתי את דוד שי, אחד הפעילים המובילים באתר. שאלתי אותו שאלות די נוקבות, חיטטתי אפילו ב"מזנון" ובדפי השיחות של ערכים שנויים במחלוקת, והרגשתי שאני כותבת כתבה טובה ומקיפה.

אכן, הכתבה שלי היתה בסדר גמור. אבל אילו הייתי יושבת לכתוב אותה כעבור חודש, לאחר שנרשמתי בעצמי לוויקי והתחלתי לערוך שם ערכים בנושאים שמעניינים אותי, הכתבה היתה נראית לגמרי אחרת.

הואיל ומדובר, אחרי הכל, באנציקלופדיה (בניגוד לבלוגיאדה), נרשמתי לוויקיפדיה בשמי האמיתי. כל עוד שיפצתי ושכתבתי ערכים אזוטריים, לאיש לא היה אכפת. אבל כשמצאתי לנכון לבדוק מה כותבים על מעריב, העיתון בו גדלתי, או על אמנון דנקנר, העורך הראשי שלי באותה תקופה - גירד לי באצבעות לתקן את הטעון תיקון. טעות גדולה. העובדה שקיבלתי את משכורתי ממעריב, פסלה אותי, בעיני אחדים מהוויקיפדים, מלהתערב בערכים הקשורים בעיתון. נתפסתי, מראש, כמי שבאה לגונן על דנקנר, באחת הפרשיות התרבותיות המוזרות ביותר של העת האחרונה - הביוגרפיה של דן בן-אמוץ. הואיל וגם את דן בן-אמוץ הכרתי היטב (הוא זה ששידך ביני לבין הוצאת זמורה-ביתן ובזכותו התחלתי לתרגם ספרים), חשבתי שכדאי שאתרום מהידע שלי. כל ספריו של דב"א מסודרים אצלי על מדף אחד בספריה, ובהתחשב בהיכרותי האישית איתו, ובכעס שלי על הדה-לגיטימציה שנעשתה לו בגלל הביוגרפיה של דנקנר, לא יכולתי להתאפק.

בסופו של דבר, מפעילי המערכת התערבו, שיחזרו את העריכה המקורית, ובשלב מסוים גם "נעלו" את הערכים מפני עריכה נוספת. מי שיציץ עכשיו ב"דפי השיחה" של הערכים "אמנון דנקנר" ו"דן בן-אמוץ" בוויקיפדיה, יוכל להתחקות אחר השתלשלות הפרשה. במקום עיתונאית שמסקרת אינטרנט מהצד, הפכתי, למעשה, חלק מההתרחשות, ואפילו מושא לסיקור (עידו קינן כתב עלי ב- NRG). מישהי שהיתה או לא היתה נעמי בן-אמוץ*, בתו של דן, בחרה להבין את דבריי הפוך. כשכתבתי, לגבי הביוגרפיה של דן בן-אמוץ מאת אמנון דנקנר, שהיא גרמה חרם תרבותי על דן בן-אמוץ, פשוט תיארתי עובדה. לא היה בכך משום חלוקת מחמאות לכותב הביוגרפיה הידועה-לשמצה הזאת, שהאשימה את דב"א בגילוי עריות. נעמי (?) טענה, שהחרם התרבותי היה דווקא נגד דנקנר - ולא עזר כשהצבעתי על העובדה הגלויה, שדנקנר הגיע להיות עורך העיתון השני בגודלו במדינה, בעוד שדב"א, למרבה הצער, כמעט נשכח.

דווקא מפני שלא הסתרתי את זהותי, ואת זהות המעסיק שלי, נמנעה ממני הפריוילגיה שיש לכל ויקיפד מתחיל בעל שם בדוי: לכתוב ולערוך ערכים בנושאים שהוא מתמצא בהם.

אילו כתבתי את הכתבה שלי על הוויקיפדיה לאחר ההתנסות הזאת, הייתי כותבת אותה אחרת. זה קצת מפחיד, שערכים אנציקלופדיים נכתבים בעילום שם. מצד אחד, הכותב יכול להיות תלמיד תיכון, שגם אם הוא תלמיד מאוד חרוץ, לא בהכרח הייתי רוצה להסתמך עליו בבואי לבדוק ערך מסוים. מצד שני, הכותב יכול להתמצא מאוד בנושא, מפני שהוא חלק ממנו. אבל במקרה זה, כמובן, הוא סובייקטיבי לגמרי. דוגמה לכך היא פרשת הערך "אמנון ז'קונט"**. אני מתפלאת, אגב, איך עמנואל רוזן עומד בפיתוי להיכנס לערך על שמו בוויקיפדיה, להוסיף ולתקן.

אז מה עדיף, לכתוב מבחוץ ולהחמיץ הרבה תובנות שיכולות להגיע רק מתוך פעילות בשטח האינטראקטיבי הזה, או לצלול פנימה, להתעמת עם הקוראים, להסתכן באובדן האוביקטיביות? אין לי תשובה לכך. אני מניחה שאמשיך לפעול כפי שפעלתי עד כה: לסקר "מבחוץ", כפי שהורגלתי, ולאחר שנכנסתי פנימה, להאיר גם צדדים אחרים.

~ ~ ~ עיתונאות אזרחית ~ ~ ~

ככל שחולף הזמן, והבלוגרים צוברים ותק, מתברר שחלקם בעצם עיתונאים, גם מבחינת הנטייה, גם מבחינת הכשרון. בארצות הברית, יש להם כבר ארגון, "מדיה בלוגרז" (MBA), המעודד עיתונאות אזרחית (Citizen Journalism), וכמובן אתר. ובמרץ 2005 כבר התקבל נציג של הבלוגרים, גארט גראף, במסיבת עיתונאים בבית הלבן. להם אין דילמה כזאת.

רורי אוקונור, נשיא חברת התקשורת הבינלאומית העצמאית גלובאלוויז'ן, אמר ל"לוס אנג'לס טיימס": מדהים שקהילת העיתונאים הממוסדת עדיין דנה בשאלה הטפשית, האם בלוגרים הם עיתונאים. פרשנים כמו ג'יי רוזן מ"PressThink" וג'ק שייפר מ"Slate" כבר הכריזו לפני חודשים שהדיון הזה נגמר, אבל רשימה של דייויד שואו שהתפרסמה לא מזמן ב"לוס אנג'לס טיימס" העלתה אותו מחדש. שואו הגדיר את הבלוגינג "ז'אנר של ג'ורנסליסטיק-וואנבי" המחשיבים את עצמם, שאינם זכאים ליהנות מזכויות התיקון הראשון לחוקה, ממנו נהנים עיתונאים 'מקצועיים'. לדברי שואו, אם בתי המשפט יאפשרו לבלוגרים 'לנצל את הפריוילגיה של שמירה על חיסיון המקורות', הציבור יאבד עוד יותר את האמון שיש לו בעיתונאים.

בתי המשפט אכן נדרשים לסוגיה, הנמצאת במוקד תביעה בנושא סודות מסחריים, שהגישה חברת "אפל קומפיוטר": האם בלוגרים שכותבים על נתוני מוצר שהודלפו צריכים לנקוב בזהות המקורות שלהם ב'אפל'?
האם העיתונאים חוששים מכך שהבלוגרים ינמיכו את הסטנדרטים של המקצוע - או שהחשש הוא שהבלוגרים יפריכו יותר ויותר ידיעות של העיתונאים המקצועיים?
הוא נותן כדוגמה את הדיווח הבלתי מדויק של דן ראדר וחדשות CBS על השירות הצבאי של הנשיא בוש, שנחשף על ידי בלוגרים. אוקונור כותב שהוא עיתונאי בעל 30 שנות ניסיון, שגם כותב בלוג באופן סדיר. הוא מעלה את השאלה: כשכתבתי באחרונה בבלוג שלי שהתרבות התאגידית של חברת התקשורת השוודית "מטרו אינטרנשיונל" היא גזענית וסקסיסטית, ושאלתי למה "ניו יורק טיימס" רוצה להצטרף לחברה כזאת בשותפות של מיליוני דולרים, האם הייתי עיתונאי, או בלוגר? "סוכנות א.פ. הפיצה את הסיפור, והוא התפרסם בעיתונים רבים בארצות הברית, חצה את האוקיאנוס והתפרסם ב'פיננשל טיימס' וב'לה מונד', ובסופו של דבר הוביל להתפטרות של שני בכירים בחברת מטרו, כך שזה לא באמת משנה".

"העיתונות אינה נחלתו הבלעדית של אף אחד", כתב הבלוגר המוביל ג'ף ג'ארוויס בBuzzMachine.com. "זה לא אקט רשמי, אקט מורשה, אקט של מומחים, אקט שבבעלות מישהו. כל אחד יכול לעשות עיתונאות. כל אחד עושה. יש שעושים זאת טוב יותר, כמובן. אבל כולם עושים את זה".

הבלוגר גארט גראף קיבל במרץ אישור כניסה למסיבת עיתונאים בבית הלבן, אחרי מאבק מתמשך. גראף, בן 23, בוגר הארוורד, כותב על סיקור הפוליטיקה באמצעי התקשורת בבלוג שלו, fishbowlDC.
גראף הוא כנראה הבלוגר הראשון שקיבל פס לבית הלבן. מצד אחד, ניצחון לבלוגרים. מצד שני, בלוגרים האשימו אותו שהוא שהוא נכנע לשיטה. "אנחנו אמורים להיות אאוטסיידרים", כתב סטיבן קרין בבלוג .Vodkapundit.com "ובכך כוחנו".

אריק שיי, מהבלוג Classicalvalues, כתב שגראף הוא "עוד עיתונאי שמאלני" ו"מקצוען של המדיה", והוסיף: "מה שלדעתי מרגש בבלוגים הוא תפקידם כאמצעי תקשורת אלטרנטיביים, עם דגש על אלטרנטיביים".

גראף עצמו אמר שהבלוגינג עבר את הנקודה בה ניתן להגדיר אותו בקלות. "זה כמעט אירוני, בהתחשב בעובדה שהבלוגרים מותחים ביקורת על אמצעי התקשורת הממוסדים שאינם מחשיבים אותם לעיתונאים, שברגע שעיתונאים מנסים להפוך לבלוגרים - הבלוגרים מתקוממים". הוא מגדיר את עצמו "בלוגר שמנסה לעסוק קצת בעיתונות".

* נעמי בן אמוץ מוסרת שזו לא היא שהתעמתה איתי בוויקיפדיה. יש לה מה לומר בנושא, אבל היא בוחרת לא לעשות זאת בשלב זה.
** לבקשתו של אמנון ז'קונט מחקתי את הדוגמה שעסקה בו וסילקתי לינק לצילום מסך של הערך בוויקיפדיה 3.8.2007.


קריאה נוספת
Weblog history
BlogStreet reference links
Blogging about Blogs

Blog Ethics
The Weblog Handbook, by Rebecca Blood

Intellectual Property and Ethics
Electronic Frontier Foundation
Berkman Center for Internet & Society, Harvard Law School
Center for Internet and Society, Stanford Law School
Samuelson Law, Technology & Public Policy Clinic, University of California at Berkeley
Internet and Intellectual Property Justice Project, University of San Francisco

העולם על פי - סקירת בלוגים The World According to

כתובת ישירה לדף זה: www.perkol.itgo.com/blog2005.htm


192