Sarit Perkol's Internet columns, Maariv
יש לכם בלוג מעניין?



העולם על פי בנו של האין / מאת שרית פרקול

יום שישי 18.2.05

אני יפה?

בנו מזמין את הבלוגריות שנפגשו איתו לספר עליו לחבר'ה

www.israblog.co.il/21034

הדפסים מקוריים על חולצות, סינורים ותיקים

"הדימוי שלי שיוצא מהבלוג הוא במידה ניכרת יצירה שלכם. ואם הייתם פוגשים אותי ברחוב, האם בכלל הייתם מקשרים?" כתב בבלוגו "בנו של האין", שחזר לא מכבר משהות של כמה חודשים מקנדה הרחוקה והקרה עם רעיון מקורי (להלן - "פרויקט בנו"):
"הפרויקט הזה מופנה אל כל הבלוגרים שקראו אותי, ואחר כך נפגשו איתי פנים אל פנים. טוב, על מי אני עובד, מדובר בעיקר בבלוגריות. מה שאני מבקש, זה ממי מהבלוגרים והבלוגריות שהכירו אותי פנים אל פנים, ועדיין נמצאים כאן כדי לקרוא את הפוסט הזה, שיכתבו קטע (כבלוגרים, לכתוב בטח לא יהיה לכם קשה :-) ) עלי. ליתר דיוק, על ההבדל בין הרושם שהיה להם שלי כשהם קראו את הבלוג, לבין הרושם שהם קיבלו מלראות אותי פיסית. או לחילופין, הדעה שהם גיבשו עלי אחרי שנפגשנו".

בנו מבהיר, שהוא אינו טוען שיש בהכרח הבדל משמעותי בין הפרסונה שלו כבלוגר לבינו (למעשה, בתגובותיו באחד הבלוגים האחרים הוא כתב שאין הבדל כזה), אבל הוא חושד שיש בכל זאת הבדל כלשהו. אז מה הוא בעצם רוצה? הוא אומר זאת, בלי כחל וסרק: "לקרוא על עצמי פוסט".

לקרוא פוסט על עצמך, זה יכול להחמיא עד קצות האוזניים (בגלל העובדה שמישהו טרח וכתב עליך פוסט שלם, וגם בעצם הדברים שאותו מאן דהוא בחר לכתוב עליך). אבל זה יכול להיות גם מביך להפליא. אפילו מאחורי הכינוי הבדוי, אנחנו יודעים להיפגע, להיעלב ולהתפדח כשמישהו כותב על דמותנו קבל עם ובלוג. קל וחומר כשמדובר באנשים (נשים) שנפגשו עם דמותו האמיתית, בשר ודם.

אבל בנו לוקח את הסיכון. אדרבה, הוא דורש שזה שזה יהיה "פוסט לא משוחד. כלומר, פוסט שנכתב כאילו אני לא אגיע לקרוא אותו. אבל כיוון שזו בקשה בלתי אפשרית, אני מבקש שזה יהיה פוסט שנכתב ללא כל התחשבות בי או ברגשותי. אתם כבר מכירים אותי, אתם יודעים שאני מעדיף צריבה כנה מטפיחה על השכם". ובמילים אחרות: "אני מבקש דבר והיפוכו - מצד אחד שתשקיעו בשבילי בעצם כתיבת הקטע, ומצד שני, שתשימו זין ענקי עלי מבחינת תוכנו של הקטע".

ושלא תחשבו שהוא עושה זאת מתוך יהירות גרידא. טובת הקוראים היא זו שניצבת לנגד עיניו, ובעקיפין - טובת הבלוגוספירה עצמה:
"בעצם אפשר לומר שאני לא מבקש את זה בשבילי, אלא בשביל הבלוג. אני רוצה לנסות לתקן את חוסר האיזון שנובע מהבלעדיות של נקודת המבט שלי, על ידי הוספה של נקודות מבט אחרות עלי". כלומר, לתקן את מגמת "רק על עצמי לספר ידעתי" המאפיינת, באופן טבעי, את רוב הבלוגרים, ובאותה הזדמנות לגעת ברעה-חולה אחרת: לרוב, אנשים נוטים לתאר את עצמם בבלוגיהם בצורה יותר מחמיאה מכפי שהם במציאות.

במסגרת הפרויקט אמורות אותן בלוגריות שזכו לפגוש את בנו לשגר אליו באימייל את הרשימות על אודותיו (אפשר גם בעילום שם או בעילום כינוי), והוא יפרסם אותן בבלוגו בבת אחת, בלי צנזורה. ואם לא די בכך בתור אתגר, הוא מבקש גם שישלחו לו קטע "שיהיה לי ממש קשה לפרסם אותו ללא צינזורים" (הוא מבהיר, בתגובות, שאין הכוונה לסקס).

ב"נספח ראשון" לפרויקט כתב בנו, ששתי בלוגריות, טול ומרלה, כתבו לו בתגובות שלפי דעתן הוא "כוסון". לדעתו, הן הסתמכו בעיקר על הכתיבה שלו כדי לגבש דעה על מראהו החיצוני, "שזה די מעניין כשחושבים על זה, על כך שאנחנו מניחים שאנחנו יודעים איך אדם נראה רק לפי הכתיבה שלו. כלומר, יש איזושהי אשליית קשר בין הכתיבה לבין המראה החיצוני. השלכה מהכתיבה אל המראה. בעצם, מה שקורה כאן באינטרנט הוא בדיוק תמונת המראה של מה שקורה בעולם הפיסי. אנחנו מניחים שאנשים יפים הם גם חכמים ורגישים ובכלל מייחסים להם שלל תכונות חיוביות. סטריאוטיפ 'יפה הוא טוב'".

בנו, אחד הכותבים היותר מרתקים ואינטליגנטיים בישראבלוג, מתייחס כאן למה שאני מכנה "סיראנו דה ברז'ראק הדיגיטלי", או "יפי הקולמוס" - אנשים שנחשבים אטרקטיביים בזכות כתיבתם בלבד, "החתיכים החדשים" שיצר האינטרנט. הוא גם מנסה להסביר מדוע זה קורה: "אנחנו לא מסוגלים לדמיין אדם ללא גוף. כי המוח שלנו לא סובל תמונות לא שלמות. הוא לא סובל חתיכות פאזל חסרות. אז הוא ממציא. ואם אנחנו אוהבים את המראה הפיסי, אז אנחנו משליכים את המראה אל התכונות הפנימיות, ובטוחים שאותה יפייפיה ודאי גם בעלת לב רגיש והולכת לגלריות בשבת. יש למוח שלנו נטיה להיות אופטימי ולדמיין את הדברים שהיינו רוצים, ולא את הסיכויים הסבירים יותר. וכאן, בבלוג, זה בדיוק ההיפך. אם שם בעולם הפיסי בעלי החזות המרשימה הם אלו שמושכים את תשומת הלב, אז כאן בבלוגוספירה אפשר לומר ש'הכתיבה היא הlook החדש'. ולי זה מתאים. מתאים מאוד אפילו".

קלמן, שבעבר הלא רחוק ניהל בלוג שלם שהוקדש בלעדית לכתיבת פוסטים על בלוגרים אחרים (אם כי על סמך התרשמות בבלוגים בלבד), ונהנה בשעתו לתרום השמצות מנומקות לבלוגידוף, היטב לקלוט את הפוטנציאל:
"פחחחח... אתה מבקש שיעשו עבורך את העבודה השחורה", כתב לו בתגובה. "אתה משתוקק לעמוד באותה נקודה ממנה תוכל לשבת בנחת ולעיין בהבדל בין הווירטואלי והממשי. רעיון נחמד, אם תשאל אותי, גם אם כמה בלוגריות יענו לאתגר (כמה היו בסך הכול?!), זה לא יעשה לך את זה, בפועל זה רק יגדיל את הבלבול, הן יכולות להעיד רק על עצמן, גם אם ידברו אך ורק עליך".

ותשובתו של בנו:
"מה שאני מבקש, זה לראות את עצמי דרך עיניים אחרות. להציב כאן לרגע קולות נוספים מלבד זה שלי. אני לא מניח אפילו לרגע שאפשר לקבל איזו תמונה מדוייקת ואובייקטיבית באיזושהי צורה. הדברים היחידים שניתן לתת בצורה אובייקטיבית הם נתונים על הגוף שלי, ולנתונים יש נטיה להיות חסרי משמעות. נכון שיהיה הרבה מהאישיות של העדות עצמן לו יכתבו עלי. זו הסיבה שכדי שהניסוי הזה יצליח, אני זקוק ליותר מדעה אחת או שתיים. מגוון של דעות, מגוון של זוויות ראיה, יתן תמונה שאולי אפשר לקרוא לה 'אמיתית' יותר. וכן, אני בהחלט מטיל את העבודה הקשה על אחרים. הדבר היחיד שאני עומד לעשות כאן, זה לחיות עם התוצאות".

לא יודעת כמה משתתפות פוטנציאליות יש לפרויקט הזה (בנו לא מגלה עם כמה בלוגריות הוא נפגש, אם כי ניתן להבין שאין מדובר ביותר מתריסר), אבל אין ספק שהוא מעורר עניין, בעיקר בקרב אלה שאוהבים להתעמק בשאלת "וירטואליה לעומת הריאליה". רמז לגבי תחושותיו של בנו עצמו בקשר לפרויקט מצאתי בשם הקטיגוריה בה הוא בחר לתייק את הפוסט: "בשבילך מה לך? אתה עוד תתחרט על זה".

פלירטוטים בבלוגים: www.perkol.itgo.com/blog-pickup.htm



כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-beno.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

24