דבריו של שפי, הכתובים בלשון חדה ומושכת, מזכירים לי מאמר של רוביק רוזנטל, עיתונאי וסופר, בו הוא מספר על פורום בהשתתפות פרופ' אסא כשר, אב שכול, שדן בנושא השכול. רוזנטל כועס על כך שמשתתפים אנונימיים בדיון תקפו אישית ובצורה בוטה את כשר. וכך הוא מתאר את הפורום: "הפורום הוא מדיום של מתחבאים. ההתחבאות מאפשרת להטיח דברים קשים זה בזה, אבל הדברים הקשים מאבדים את כוחם מאחר שהתוקף אינו מזוהה, אינו לוקח למעשה אחריות להתקפה ולא נוצרת אינטראקציה אנושית של עימות המוביל לסוג של קתרזיס".

שפי ורונטל מערערים על זכותם של אנשים אנונימיים לחופש ביטוי. העיתונאי גל מור חושב אחרת: "רוזנטל מזהה את האנונימיות כחולשה, בעוד שהיא דווקא כלי רב עוצמה, שמעודד פלורליזם והבעת ביקורת. למשל, סטודנט יכול להשתמש באנונימיות כדי להעביר ביקורת על עמדות המרצה שלו, שלא היה מעז להביע לפניו. עובד יכול להשתמש בה כדי לדווח על שחיתות, אזרח יכול להיעזר בה כדי להביע דעות שאינן פופולאריות, בלי שיישפט על פי דתו, לאומיותו, צבע עורו, גילו או השכלתו, וחולה יכול להשתמש בה כדי להתגבר על הבושה ולהציל את חייו".

אלא שהמחלוקת הזו הגיע כבר אל קצה. כינויים בדויים הם חלק מהותי וטבעי בהוויה החברתית באינטרנט. טוב, או לא טוב, זה המצב. מדי פעם, צץ אדם שלא ידע את האינטרנט ומנסה לעורר את המחלוקת מחדש, אבל טענותיו נושאות היום אופי של סיסמאות לביטול הכבישים. הן מיותרות, ארכאיות, מנותקות, אפילו סהרוריות, ובכל מקרה לא מציאותיות. ככל שאני סובל מזיהום אוויר של מכוניות, ואני סובל, אני לא מתכוון לעשות מעצמי אידיוט ולצאת למערכה לביטול הכבישים. לכל היותר, אחפש פתרונות שלוקחים בחשבון את קיומם של הכבישים.

יש כאן נוקאאוט טכני. יהיו הנימוקים של המתנגדים אשר יהיו, הם כבר פונים אל הקירות. הם מגוחכים ומופרכים, גם אם הם כתובים בטעם, מנומקים היטב ומנוסחים בלשון טובה. אין צורך יותר להביא נגדם נימוקים של מהות. ויש הרבה כאלה. אני עצמי כתבתי בהזדמנויות שונות על מעלותיה של המהות האנושית החדשה שמתפתחת על בסיס הארכיטקטורה של האנונימיות באינטרנט. גם בתי המשפט, בארץ ובעולם, פסקו כבר את דברם למען כינויים בדויים, בנסיבות מסוימות, באינטרנט ושלא באינטרנט.

בכל מקרה, האנונימיות באינטרנט עברה כבר את שלב של להיות או לא להיות.