Sarit Perkol's Internet columns תרומות לתחזוקת האתר יתקבלו בברכה
יש לכם בלוג מעניין?

העולם על פי הנסיך הקטן / מאת שרית פרקול

יום שישי 27.5.05

אלוהים, תעשה שאני אפסיק להיות הומו

הנסיך הקטן משתמש בבלוג כדי להגיד דברים שאי אפשר

www.israblog.co.il/15383

הדפסים מקוריים על חולצות, סינורים ותיקים

כמעט שלא צריך להעמיק ולהיכנס לתוך הבלוג של "הנסיך הקטן", כדי לדעת אם אוהבים אותו או לא; מספיק להעיף מבט בכותרת, עם האיור המפורסם מספרו של אנטואן דה סנט אקזופרי, להציץ ברשימת הצד עם הספרים האהובים עליו, או לעיין ברשימת המשימות שלו ובפריטים שכבר נמחקו. ולהגיד - כל הכבוד, נסיך קטן!

לא צריך להיכנס, אבל בהחלט מומלץ. איך יכול להיות לא מעניין, נער דתי בן 16 שכותב יפה, שקורא ספרים של דויד גרוסמן, של פאולו קואלו ושל מיכאל אנדה ואוהב את "מר אל, כאן אנה" הנפלא, ושברשימת המשימות המחוקות אצלו נמצא את "לאהוב את עצמי", "ללכת לבית הפתוח" וגם "לספר לדודה שלי (שאני כל כך סומך עליה) שאני הומו".

יש בבלוגיאדה לא מעט "נסיכים קטנים", שהמדיום הזה נותן להם אפשרות להתבטא, להוציא החוצה את מצוקותיהם בלי להיחשף ממש, ומה שיותר חשוב, כנראה - לקבל תמיכה ועידוד מבלוגרים הומואים בוגרים ולמודי ניסיון. במקום לכתוב למגירה, נערים רגישים כותבים יומנים מקוונים, מדווחים על תזוזות ראשונות באזורים שדרומית לטבור, על מגעים ראשונים, על נשיקות בין-מיניות ראשונות. לכאורה, זה לא שונה מבלוגים של נערים ונערות אחרים, אבל למעשה, זה שונה; אין יותר מדי התעסקות בהומואים צעירים בספרות הישראלית, או בתוכניות טלוויזיה בארץ. הבלוגים מאפשרים להם למצוא זה את זה, ובעיקר, למצוא את עצמם, לקבל חיזוקים, ואולי לראות שהם לא לבד. וכל זה, בלי להסתובב בלילות בגנים ציבוריים מסוכנים.

בפוסט הראשון, לפני כשנה וחצי, כתב הנסיך הקטן:

"אני מאלה שחיים עם כאב ראש תמידי, אלה שתמיד עצובים. אני בדיוק ההפך מהנסיך הקטן, העדין, עם הכוכב הקטן שלו והשושנה המיוחדת שהוא כל כך אוהב.
אני לא רוצה שייציירו לי כבשה, כי זה מה שאני, כבשה שחורה. ברוכים הבאים לבלוג שלי, שאולי מתחיל בנימה רגשנית-רגועה-משהו, אבל הוא לא יהיה כזה בהמשך".

זמן קצר לאחר מכן, בפוסט שכותרתו "ושוב הכאב הזה, הבלתי מובן", הוא מוסיף:

"כואב על החיים, על העולם המחורבן הזה, על האנשים, על הגופות המהלכות שקוראות לעצמן בני אדם. האנשים האלה, האנשים האלה, האנשים האלה שלא מבינים, שלא מנסים להבין, שלא אכפת להם. האנשים האלה, האנשים האלה שלא אכפת להם, ורוצים שיהיה אכפת מהם... הגופות האלה שהולכות, ומתקלחות, ומנשקות לילה טוב, ואוכלות, ומדברות. הגופות האלה שיש להם לב אבל הם רק משתמשים בו לייצור דם, שיש להם פה אבל הם משתדלים לא להשתמש בו הרבה, שיש להם אוזניים אבל הם שומעים מה שהם רוצים... ואם הם כל אחד, למה להיות אחד".

אפילו כשנותנים לו בבית הספר משימה לכאורה פשוטה, של מחויבות אישית, הוא מתלבט לעומק:

שתי האפשרויות העיקריות של התנדבות עם קשישים הן או ללמד אותם להשתמש במחשב או להכין איתם משהו יצירתי, כמו עץ משפחה, ספר זכרונות וכו'... אני מרגיש שאני יכול לתרום יותר במחשבים, אבל אני מרגיש שלהכין משהו יצירתי עם קשיש ולהיקשר אליו יכול לתרום יותר לי. אם כן, מה לעשות? האם לחשוב על עצמי, או לעשות את העבודה היבשה בלי תלונות?"

ופוסט קורע לב, עם הכותרת המפחידה "פוסט אחרון, כנראה לתמיד" (אל דאגה, זה פוסט ישן מאוד), על מקומו של המחשב בכלל, והאינטרנט בפרט, בחייו של נער רגיש ומלא חששות ולבטים:

"אני צריך פסיכולוג. אני מפחד מהתגובות של האנשים שאני מכיר, ואני לא מוכן לצאת מהארון. היא חשבה שרע לי בגלל שאני לא הולך לבצפר, בגלל שאני הרבה על המחשב ובגלל שאני לא מתנהג כמו שהיא מצפה ממני בבית, אבל זה בדיוק ההפך. אני עושה את כל הדברים האלה בגלל שרע לי, ורע לי כי תקוע אצלי בפנים סוד שאני צריך להוציא, כי נמאס לי לשקר ונמאס לי להחביא.... חוצמזה, היא אמרה, אין להם כסף עכשיו, טיפול פסיכולוגי עולה אלפי שקלים. זאת בטח הסיבה שאבא שלי קנה פלאפון צבעוני משוכלל בכמה אלפים. אין להם כסף.
אני פשט ישבתי מולה והתפוצצתי מבפנים, הרגשתי איך הכל בפנים צועק 'תן לי לצאת!' ואיך אני מתנגד ונושך את השפה. כמה בכי ונזלת נשפכו שם, אפילו שאני הייתי היחיד שבכה. אחרי זה שמעתי אותה מדברת עם אבא בלילה, משהו על זה שאני מפונק, ואיך אני מצפה מהם לעזור אם אני לא אומר כלום, ומשהו על זה שלוקחים לי את המחשב. היום בבוקר התאמתו חשדותיי והודיעו לי שלוקחים לי היום את המחשב, אפילו שהוא עלה לי כמה אלפים, ואפילו שזה המקום היחיד שיש לי אנשים לדבר איתם על הכל. אנשים מקסימים, שאני ממש אוהב".

למרבה המזל, החזירו לו את המחשב, כך שאפשר להמשיך וליהנות מכתיבתו, ומה שיותר משמעותי, הוא יכול להמשיך להיעזר בבלוג. בפוסט "על הומופוביה ושמנים עם סיגר" הוא ממש מוציא את כל הכעס:
"לפני כמה ימים התפרסם עוד גיליון של 'תיובתא', מין עלון חודשי כזה שמחובר על ידי כמה בני עשרים אנונימים שמחולק בתיכונים דתיים. היתה שם כתבה על הומוסקסואלים שממש הרתיחה אותי. היה רשום שם שזו סטייה, ועוד כל מני שקרים לא מבוססים, כמו 'הומוסקסואליות היא לא דבר שנולדים איתו' ועוד כל מיני דברים.
במאמר אחד הם הספיקו לקרוא לי ולעוד 10% מהאוכלוסייה סוטים, מגעילים ועוד דברים בסגנון. זה ממש העלה את ההומופוביה שכבר קיימת ממילא בבצפר הדפוק שלי, זה פגע בי, וזה בעיקר הרתיח אותי. מפגרים!! שלחתי להם מייל נזעם, והם החזירו לי מכתב שבו הם אומרים שאני יכול לעזור לעצמי, שאני 'השלמתי' עם העובדה ואני פשוט מוותר לעצמי. הם לא יודעים כמה ניסיתי להשתנות".

בפוסט הזה הוא גם חוזר שנתיים וחצי אחורה, לגיל ממש צעיר, ומספר על מאמציו להשתנות. דיווח מאיר עיניים:
"בהתחלה ניסיתי להתפלל. זה לא עזר. הגעתי למסקנה שהוא פשוט לא קיים. מאז לא התפללתי יותר, לפחות לא מבפנים (כופים עלי להתפלל, אבל אני לא מתפלל במפנים, באמת). אחר כך ניסיתי להשתנות בצורה של גירוי הפוך. נכנסתי לאתרי סקס רגילים, ובהיתי בכל מיני נשים במקומות שאת שמם לא אציין. זה גם לא עזר, רק הביך אותי עוד יותר. ואז עשיתי את הדבר הכי נורא, אני חושב שהוא הכי הזיק לי נפשית. ניסיתי את שיטת המקל והגזר. בעצם אפשר לקרוא לזה שיטת המקל.
על כל בהייה בחבר, גלישה באתר גייז, או אוננות על גברים, הענשתי את עצמי. מנעתי מעצמי ארוחות. היו ימים בהם רק שתיתי, לא אכלתי כלום. היה יום אחד בחורף שבתור עונש לא הרשתי לעצמי ללבוש סווטשירט, הלכתי עם חולצה קצרה, והיה קפוא. אני חולה נפש, אני יודע, אבל כל כך רציתי להשתנות".

ואם תקחו איתכם רק כמה שורות מהבלוג הזה, אני חושבת שכדאי לקחת את השורות האלה:

"כשהשלמתי והפנמתי נותרו לי שתי אפשרויות:
להתאבד, או להמשיך לחיות ככה.
בנתיים בחרתי להמשיך לחיות.
ולמה רציתי להשתנות? בגלל אנשים כאלה, כמו כותב הכתבה הזאת. בגלל הסביבה ההומפובית. בגלל שלהרבה חברים שלי 'הומו' זו קללה. לפעמים אני מקווה שבקרוב יצא איש שמן עם סיגר מאחורי הקלעים ויגיד לי שכל החיים שלי הם מתיחה".

קריאה נוספת:
העולם על פי לצ', לסבית צעירה - www.perkol.itgo.com/blog-lach.htm

נ.ב.

בשבוע שעבר דיווחתי כאן על אירוגים - בלוגים ארוטיים ביפנית. ציינתי שאני לא שולטת בשפה, ושהתמונות נראות לי שוות מאוד. קיבלתי אימייל מגיליגרין, בעל פרויקט "ישרא-דייט", שכנראה מצוי מאוד בתעשיית המין היפנית. הוא העיר לי שרוב האירוגים אינם אלא כרטיסי ביקור של אתרי פורנו יפניים, וש"היפניות המצולמות אינן נשים פשוטות שכשהן חוזרות מהעבודה הן מצטלמות לאירוג שלהן", אלא זאת העבודה שלהן.

כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-prince.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

174