Sarit Perkol's Internet columns, Maariv תרומות לתחזוקת האתר יתקבלו בברכה
יש לכם בלוג מעניין?

העולם על פי פבלו וחואניטה / מאת שרית פרקול

יום שישי 15.4.05

מי רודן קטן? מי מנהיג הטליבן?

www.israblog.co.il/108331

הדפסים מקוריים על חולצות, סינורים ותיקים

"הוא קטן (זעיר ליתר דיוק), הליכתו מתנודדת כשיכור והוא אינו אומר הרבה, אך אל תטעו בו, הגנרליסימו הוא אחד הרודנים האכזריים ביותר שראתה דרום אמריקה מעודה" - כך נפתח הבלוג החדש והחביב עד מאוד של פבלו וחואניטה, "החיים תחת משטר רודני". מסתבר שלא קל לחיות תחת עולו של עריץ זעיר ומשופם (בלונדיני דווקא, אם לא אכפת לכם). כפי שנכתב במוטו של הבלוג, "הגנרליסימו, 78 ס"מ של רשע מזוקק, דורש צייתנות מוחלטת מנתיניו - אותם הוא מכיר רק בכינוייהם, 'זאת שמנקה לי ת'קקי' ו'ההוא שסוחב אותי על הידיים עד שנשבר לו הגב'."

בפוסט הפתיחה ניתנים עוד כמה מאפיינים של הרודן הקטן:
* הוא מעולם לא ראה "הסנדק", אבל יכול ללמד את דון קורליאונה שיעור או שניים בכינון משטרי אימה;
* תנאי חייו משובחים לעומת העם הפשוט הנאנק תחת עולו, ותביעותיו הנשנות הן אוכל, שתיה, על הידיים, שעשועים, אוכל, ניגוב קקי, שתיה, אוכל;
* מפאת היסטוריית חייו הצבעונית, בפיו של הגנרליסימו שבע שיניים, והוא לא יהסס לשייף אותן על קרסוליו / אצבעותיו / אפו של מי מנתיניו שהעז להציע שינוי בתפריט ארוחת הערב המקודש הכולל חלב או פסטה ברוטב עגבניות;
* כשהגנרליסמיו ישן, אוי ואבוי למי שנושם בקול רם מדי (דינו להישלח למחנה חינוך מחדש בהרים, המנוהל ביד רמה ע"י סבתא. לא ברור מה עושה קשישה אימתנית זו, אבל הם תמיד חוזרים משם כנועים וצייתניים).
* יש לו ריאות ברזל, והוא מחבב עד מאוד את האקורד "סי במול"; גם השעה 4:30 בבוקר חביבה עליו, במיוחד הצירוף ביניהם.

הנתינה חואניטה מכירה היטב את דרכיו הנלוזות של הגנרל, ומשיבה באסטרטגיית גרילה מוכחת: "אחכה בסבלנות שישחרר מיארדה, על מנת שאוכל להגשים את יעודי בחיים, לנגב תחתים", נכתב בפוסט "יומני המהפכה".
אבל את הרודן הקטן, מסתבר, לא עשו באצבע: "ככה?", נוצץ זיק שובב בעיני הגנרליסימו, "פאסיינסיה הוא שמי האמצעי". הכוחות ערוכים, מתח באוויר, כותבת חואניטה, "ובינתיים, כטוב ליבו בסימילאק, יחכה כפילו הדרום-אמריקאי של יצחק שמיר שתסיים אמתו לקפל בדי עמל את חולצותיו, מכנסיו, עליוניותיו, גרביו, חיתוליו, סדיניותיו ושאר כביסת הבית הטריה והריחנית, ותיעלם למטבח לבשל לו את סעודתו הבאה. או אז יגיח הוא באיגוף טקטי, יסתער בששון על הכבסים המקופלים ויטיחם ארצה, תוך צחקוק מרושע וצווחות חדווה מטורפות. ולא, הרצפה לא נקיה. מנוקדת היא ברסיסי תפוח דאשתקד ופיסות פרינגלס מעוטרות בחתולי אבק ונמלים, כך שכל שנותר לחואניטה המובסת לאחר הפוגרום הוא לפלות ביאוש-מה מתחתוניה וגופיותיה בדל פרי, פיסת לחם עבשה ושאר פריכיות לעוסות הנפוצות במשק הבית ומסמלות כביסה טריה, ולהטיל את הסחבות באדישות לארון".

בהמשך, שמחתי לפגוש גרסה עדכנית של ספר שאהבנו בילדותנו, "איה פלוטו", מאת לאה גולדברג (המביטה בבעתה מלמעלה, כדברי המחברים). השיר נכתב בהשראתו של בלוגר משובח אחר, בעל סגנון ריאליזם-פנטסטי דומה, צ'יף איפי טומבי. פסקת הפתיחה (יש לקרוא אותה בנעימת "פלוטו הוא כלבלב מקיבוץ מגידו, יש לו הכל, מרק ועצם, אבל בעצם - נמאס לו לשבת כך לבדו") היא כדלקמן:
"אל קומנדנטה גנרל מגוואדלחרה,
יש לו הכל: משרתים וגיטרה.
זה טוב ויפה, אבל דספואס דה טודו,
נמאס לו לרדות בכולם לבדו".
כמובן, כובד זרועו הפעוטה של הרודן מעיק משהו על הרומנטיקה של בני הזוג, שלא ממש עושים חיים משוגעים, כפי שניתן לראות בפוסט "ליבינג לה וידה לוקה":
"קומרדית סבלנית ולבבית היא חואניטה, זיו פניה מאיר, ובליסימה היא קומו אל סול-דה-לה-סיילו, אלא שהבוקר קמה היא חמוצה כאנדריאה דל-בוקה בפרק בו אהובה שוכב עם אחותה (מה זאת אומרת באיזו טלנובלה? בכולן). בירך אותה פבלו בברכת 'סיוט היה הלילה, הא?' ידידותית, והתעניין בנימוס בפשר גוון פניה הירקרק.
שאפה חואניטה אויר מלוא הפולמונס (ויש פולמונס) וענתה לו שמדוע שלא ישפוך לה קצת לימונסיטו על הפצעים, ושמילא כשהיא עוד שימשה כבד-אנד-ברקפסט של הגנרליסימו, היא קמה כל הלילה בעוד הוא נוחר בטרנקילה, אבל איזה פתטיקו תרוץ יש לו היום? כי אם הוא לא שם לב, הקומנדנטה הפעיל 5 צופרי ערפל הלילה, במרווחים נאים של שעה זה מזה, ולא, זה לא היה לה נעים. אסי, הומברה חיובי הוא פבליטו אולם – כמו יתר בני מינו - מוחו בינארי משהו, כלומר עובד על מנעד של כן או לא. ולאחר שהבין שהלילה לא יקבל אמור-לינדה-דה-לה-נוצ'ה, התעייף מן השיחה, פנה לשירותים, טרק בעדינות את הדלת בפני שטף הדיבור של הקולגה החמוצה והתיישב באנחת רווחה על אסלתו בעודו מנסה להתרכז במוסף הספורט של 'לה דיקטאדור האבלה' לצלילי הגנרליסימו המאיץ בו בדפיקות עליזות על דלת השירותים מבחוץ".

ניתן היה לצפות לפגוש בבלוג תמונה של הדיקטטור, אבל לא, משום מה הוא נותר בחשאיותו. מה שכן מצאתי - תמונה של מקלדת ייחודית, המצוידת במקשי F5 למכביר. המקלדת מותאמת לבעלי מגבלה מיוחדת - "רפרשת", מחלה המפילה לאחרונה חללים בג'ונגלים של דרום אפריקה, כפי שכותבים פבלו וחואניטה. "בין הסימפטומים הקשים: איבוד קשר עם המציאות, חוסר יכולת לחבר משפטים בני למעלה מאלף תוים, רצון לעצב גליטר בשם 'תגי2ו!!', ולחיצה תזזיתית על מקש ה'ריפרש' כ-80 פעמים בדקה. הצוותים הרפואיים אינם יודעים עדיין כיצד להתמודד עם הנגיף". ולתשומת לב ציבור הגולשים, אם באתם במגע עם החולים "יש להתעלם בנחישות מתחנוניהם שתעשו להם בייבי-סיטר, ולסור מייד לווטרינר המקומי".

"המהפכה תגיע, ארמאנוס, בזאת יכולים אתם להיות בטוחים", כותבים צמד היס-מנים בתקווה, "יום יבוא וגם אנו, נתינים שפלי רוח שכמונו, נוכל לקום בבוקר יקיצה טבעית ואפילו, אספיריטו סנטו, להתחבק בפומבי מבלי לחשוש ממפגן קנאה קולני. אנו נמשיך להביא כאן את קולה של המחתרת, ועד אז נצטייד בקראבינים, מצ'טות, פמפרס וחולצות של צ'ה גווארה". ודאי שבוא יבוא היום. בינתיים, פבלו וחואניטו יכולים להתנחם בקורותיו של רודן קטן אחר. נשאלת רק השאלה, איך לעזאזל הם מוצאים זמן, בתוך כל המלחמות האלה, גם לכתוב בלוג, ועוד כזה משעשע.

כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-dictator.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

140