במה אלטרנטיבית

מאת שרית פרקול

מעריב, אוגוסט 2001

מדור "השער האחורי" של המקומון התל-אביבי "העיר" נחשב מאז ומתמיד זירה לחומרים מן החצופים, הנועזים והמצחיקים ביותר שנראו במקומותינו. אבל החודש גילה עוזי וייל, כותב המדור, שאפילו בפינה השערורייתית הזאת, יש קווים אדומים, שלא לומר צנזורה. כשביקש וייל לדמות מעל גבי השער האחורי מפגש ראשון בין שתי דמויות ותיקות ואהודות במדור, שלום טוקשה הערס ואפרת ניצן הילדה מהגיהינום, לצורך סיפוק צרכים הדדי הכרוך בסמים ובמין - נתקל בחומה בצורה. אז הוא לקח את המדור הזה ופירסם אותו ככתבו וכלשונו באינטרנט, במסגרת האתרים הפרטיים בפורטל נענע
(planet.nana.co.il/tuksha).
כי נוסף על היותה זירת פרסום אלטרנטיבית לשמועות, לרכילויות ולסודות בטחוניים, הרשת גם נותנת במה לכותבים, בין אם אלה כותבים מוכרים שנתקלו בבעיה לפרסם חומרים שלהם, בין אם אלה יוצרים שכתבו במגירה, עד שבא האינטרנט ושלף אותם ממנה.
בעוד שמחוץ לרשת יש מדורי ספרות מצומקים, קומץ כתבי עת לענייני שירה והוצאות ספרים שעושות טובה למשורר המתחיל ומאפשרות לו לממן בעצמו את הוצאת ספר שיריו, האינטרנט מציע מגוון כלי ביטוי חינמיים, שרף הכניסה אליהם נמוך מאוד, עד בלתי קיים. לצד אתרי יומנים אישיים ופורומים ספרותיים בפורטלים למיניהם, מתקיימים גם כתבי עת מקוונים, המהווים במה אחרת, עם קהל קוראים ממוקד, מסור ומגיב.
האינטרנט הוא גירוי יצירתי שקשה שלא להתפתות לו. מהתכתבות של פעם בכמה שבועות, במקרה הטוב, עברנו להתכתבות של פעם בכמה דקות, מיומנים ויצירות למגירה, עברנו למגירה הפתוחה בפני כל העולם, ומביקורת אישית - עברנו לביקורת של עולם ומלואו. האינטרנט יוצר חברה מבוססת טקסט וחושף יותר ויותר אנשים בעלי כשרונות חבויים. האטרקטיביות שלנו מתחילה להתבסס על טקסטים; כמו שהמראה החיצוני מחייב אותנו להשקיע לא מעט מאמצים וכספים בלבוש, איפור, ניתוחים ומכוני כושר, האינטרנט מחייב אותנו להשקיע בעיצובי הכתיבה שלנו כדי להיות פופולריים.
שרון אינדיגו וגנר, אושיית כתיבה אינטרנטית הידועה יותר בכינוי "אינדיגו בלו", או אינדי, מעצבת גרפית בת 31 מתל-אביב, היא אחת מאותם כותבים אטרקטיביים ושנונים. להצטלם לכתבה היא מסרבת, אבל אין לה שום בעיה לחשוף טפחים נבחרים מפנימיותה. כמעט כל יציאה של אינדי בפורום "יציאה" באתר "בננות" www.bananot.com גוררת שובל ארוך ומעניין של תגובות.
"לפני שהגעתי לרשת, בערך שני אנשים בעולם קראו את השירים שלי", אומרת אינדי, "ואז ידיד שלי הכיר לי את פורום 'מהמגירה לדיסק' ביואל ז"ל (IOL - ש.פ.). את השיר הראשון, 'בשבחם של בעלי מקצוע', פרסמתי בחשש כבד. פחדתי לעמוד מאחוריו. אז שמתי משהו מבודח ופארודי". את השיר הזה, לצד יצירות נוספות של אינדי, אפשר למצוא בדף המוקדש לה באתר "במה חדשה" stage.co.il/Authors/IndigoBlue. דוגמית קטנה: "נחוץ לי סבל בעל גוף / שידיו מחוספסות בליטוף / שירים אותי, ודחוף / לפעמים מתחשק לי אופה / שיכין לי בבוקר קפה / ויחמם את בשרי הקופא".
מה היו התגובות על יצירת הביכורים?
אינדי: "קיבלתי תגובות טובות אך מעטות. אחת מידידי שהביא אותי לשם, אחת מפוברקת ממני (כתבתי לעצמי הודעת שטנה, בשם ג. בר-חם, כדי להקדים את כל מי שעלול לחשוב על זה בעצמו), ועוד אחת לגמרי בלתי תלויה. כי במקומות האלה יש גם את עניין הקהילה - אם אתה מפרסם משהו טוב, נניח, לא תקבל את אותה כמות התגובות אם אתה חדש, כמו שהיית מקבל בתור ותיק".
ואיך זה המשיך?
"את השיר השני שוב כתבתי מהז'אנר הפחדני והמשועשע, והוא זכה לאפס תגובות, אז בשלישי הלכתי על כל הקופה ושמתי משהו מהבטן. היו שלוש תגובות טובות, ועוד הודעת נאצה ממר בר-חם, ושם הוא סיים את הקריירה שלו. אחרי השלישי זה כבר התחיל לרוץ. אחרי כמה זמן קיבלתי אפילו מספיק בטחון לפתוח את הפה ולומר את דעתי, ולאט לאט נהייתי מעין אייקון שם, כולל מכתבי הערצה".
מה כותבים המעריצים?
"לרוב, משהו כמו 'מאוד הזדהיתי עם שיריך'. ולפעמים דברים ממש מרגשים.
זה עשה לי ממש טוב שנגעתי במישהו דרך הרשת. בחור אחד מבוסטון כתב לי על 'כי ככה זה' (מכתב פיוטי ונוקב, שגם אותו אפשר למצוא בבמה חדשה - ש.פ.), שבאמת קיבל הכי הרבה תגובות אישיות, איך פתאום זה זרק אותו לפרידה שהיתה לו לפני שלוש שנים ואיך אחרי שהוא קרא את זה, הוא יצא אל המרפסת והדליק סיגריה ביד קצת רועדת".
מה החוויות שלך מפרסום במקומות מעט יותר ממוסדים, כמו הבמה ובננות?
"רוב האנשים שאני פוגשת, כבר קראו אותי. יש בזה משהו מביך אם אני נפגשת איתם במציאות, מפני שבשירים שלי ובכתיבה שלי יש המון חשיפה. במיוחד אלה שקראו את היצירות היותר ארוטיות שלי, כמו 'סוטלץ'".
איך את יודעת אילו יצירות שלך יותר פופולריות?
"בבמה יש שיטה שהוסיפו באחרונה, המאפשרת לך לראות בדיוק כמה היטים (כניסות - ש.פ.) היו לדף שלך, וגם ספציפית לכל שיר. זה מידע מעניין ביותר, ונעים לראות.
יש לי יותר היטים ממה שנניח היה מספר האנשים שהיו קוראים ספר שירה אילו הייתי מפרסמת".
כמה שירים שלך פזורים ברחבי הרשת?
"יותר ממאה. היו לי כל השירים ביואל, עד שוואלה (פורטל וואלה השתלט על IOL, כולל הפורומים השוקקים - ש.פ.) רצחו את הפורום, שזה דבר מזעזע. לקחו יצירות של אנשים, שהושקע בהן זמן ואנרגיה וכשרון, וזרקו לפח, שזה כמו לשרוף כתבי יד. מזל שאנשים מהפורום עשו עבודה מדהימה והורידו את כל 700 ומשהו הדפים אליהם, כדי שיהיה גיבוי. אבל אין שם מנוע חיפוש, כך שקשה להתמצא".
אינדי מזכירה גם את הסיפור על "ציפי", דמות שכתבה בפורום המגירה של IOL בתור נערה מתבגרת שכותבת שירים על גופה ועל המיניות המתפתחת שלה. אנשים בפורום חשדו שזה בעצם גבר מתחזה, מה שהפך למעניין עוד יותר כאשר ציפי דנן פירסמה את שיריה בספר, בהוצאה מכובדת.
שירלי צ'לצ'ינסקי ובועז רימר, העורכים של שתיים מתוך הזירות האלטרנטיביות המארחות, בין השאר, גם את אינדי, גרים ועובדים יחד, מחשב ליד מחשב. צ'לצ'ינסקי, 26, בעלת תואר באמנות רב-תחומית, היא העורכת הראשית של בננות, שמאז עלותו לאוויר, באפריל 2000, משמש כר התבטאות נרחב לנשים ולגברים, במגוון נושאים. נוסף על הפורומים הפעילים, מתפרסמים באתר מאמרים פרובוקטיביים (מז'אנר "איך לא לעצבן לנו את הדגדגן", מאת קארין ארד), סיפורים קצרים ויצירות פרוזאיות אחרות, שגוררים ברוב המקרים דיונים פוריים עם הקוראים. מדור "נשים יוצרות" מוקדש כולו ליצירה נשית עברית ומתארחות בו, לצד יוצרות ידועות כמו אורלי קסטל-בלום, גפי אמיר ונעמי בן-אמוץ, גם יוצרות בלתי מוכרות, שזו להן הזדמנות ראשונה לפרסם מפרי עטן.
לדברי צ'לצ'ינסקי, בבננות ישנה קהילה אינטיליגנטית ופורה, שמורכבת בין היתר מכותבים, עיתונאים ואנשי ברנז'ה, כך שקריאה של ההודעות בפורומים והתגובות למאמרים מהווה חוויה ספרותית/טקסטואלית מרתקת בפני עצמה. "אחד הדברים היותר מדהימים שקרו בפורומים בבננות בהקשר הספרותי, היתה התקופה בה כתב האמן יורם קופרמינץ את חוויותיו ממלחמת יום כיפור בפורום, מדי יום. הודעות שהתקבצו לאחר מכן לספרו 'אוקטובר - יומן מלחמה', שיצא לאור בהוצאת בבל".
רימר, 31, למד בימוי קולנוע בטלוויזיה ועבד בהייטק, עד שהגיע להקמת אתר במה חדשה www.stage.co.il - שניתן לכנות אותו הזירה התרבותית המרכזית של האינטרנט העברי. האתר, שהוקם בסוף 1998, נועד, לדברי רימר, לספק כר פורה ליצירה. "מלבד היותו במה ליצירות ספרות, ביניהן גם של יוצרים מפורסמים כמו יורם קניוק ואתגר קרת, ויצירות מתחומים אחרים כמו מוסיקה, מדיה חדשה ואמנות פלסטית, מהווה האתר מקום מפגש לקהילות יצירה שונות שנוצרו בו", אומר רימר. "ניתן להגדיר את האתר כולו, על פורומיו המגוונים ומערכת התגובות ליצירות, כסדנת יצירה נרחבת וכור היתוך חברתי, המחבר את היוצרים של היום עם היוצרים של מחר. מתברר שהרבה אנשי רוח וכותבים מקצועיים מפרסמים בבמה חדשה תחת שמות עט, ולו רק בשביל קבלת הפידבק הבלתי אמצעי". לדברי רימר, יש באתר מעל 5,000 כותבים רשומים, מתוכם 3,670 מפרסמים באתר (האחרים מחכים, "השד יודע למה", הוא מוסיף). יש למעלה מ-100,000 קוראים שונים. בעבר, התור לפרסום היצירות היה ארוך, עד חודש ימים, אבל באחרונה, לאחר שהוגדל מספר העורכים (עריכה לגמרי טכנית, רק תיקוני כתיב), המצב השתפר.
איך זה להיות זוג ספרותי?
צ'לצ'ינסקי: "כל אחד עוזר לשני במה שהוא יכול, ובמה שהוא טוב. לכל אחד מאיתנו יש את הילד שלו - האתר, כך שכל בנזוג דואג טיפה יותר לבייבי שלו, אבל באופן עקרוני אנחנו פועלים כמשפחה אחת של תוכן. מאוד כיף כשיש עם מי להתייעץ ומי שמבין את שפתך ויודע לתת עצה מתאימה וחושב יחד איתך על כיווני התפתחות ופיצ'רים חדשים. טכנית, לא רק שאנחנו עובדים מהבית, אלא יושבים אחד ליד השני - מסך ליד מסך ומקלדת ליד מקלדת. זה נוח בעיקר כשרוצים להתייעץ ומאוד תורם לתחושת הביחד אל מול הסייבר ספייס המנוכר. גם כשאנחנו במיטה יש לנו לאפטופ מרושת, למרות שאנחנו מעדיפים לא לעבוד במיטה".
תומר ליכטש (בן 23), אלעד יעקבי (כנ"ל) וגלעד מעיין (בן 20), שלושת המייסדים והעורכים של "דג אנונימי?" www.anonymous-fish.com, אינם עובדים יחד באותה מיטה. מדובר בקבוצה בלתי פורמלית, שנפגשה בין ערוצי השיחה של אתר במה חדשה בתור בית קפה וירטואלי, שם נסובו השיחות, לדברי ליכטש, סביב נושאי תרבות ואמנות, ושירה בפרט, הוחלפו שירים הלוך וחזור והוטחו ביקורות הלוך והטח.
ב-1 בינואר יצא גליונו הראשון של "דג-אנונימי?" (השם, לדברי ליכטש, "לקוח מכינוי שאספתי אגב התכתבות בלתי-אפשרית עם צ'ינצ'ילה פלונית, אותו אפפה שתיקה גדולה ומסתורין מתוק").
בכל גיליון של הדג, אותו קוראים לדברי ליכטש כ-1,200 קוראים שונים מידי חודש, מתפרסמים בין 16 ל-20 עמודי שירה ומאמר/ים בנושא שירה. בכל גיליון מציג אמן פלסטי ארבע מתמונותיו. במדור "דד פואט סוציאטי" חולקים כבוד למשוררים המוערכים יותר, לדעת המערכת, כמו דוד אבידן, יונה וולך, יהודה עמיחי, חזי לסקלי וחנוך לוין. מדור "היום" מציג כרוניקה שוטפת של אירועי שירה.
ליכטש אומר, שהדג? הוא חוץ-ממסדי בכל המובנים האפשריים, "מחוסר תמיכה פיננסית של גורם חיצוני כלשהו; מחוסר ביקורת ממסדית מחייבת, ובכך מתרחבות אפשרויותיו השיריות וגבולותיו הרעיוניים; משוחרר מכבלי הדידקטיקה". לכן, הדג? גם יכול להרשות לעצמו, למשל, לעצב את עמודו הראשון בנגטיב, הפוך באופן אנכי ובלתי קריא בעליל. ליכטש ממליץ להשתמש במראת-כיס.

~~~ קישורים נוספים ~~~

הן בבמה חדשה, הן בדג האלמוני, יש הפניות לאתרים ישראליים אחרים העוסקים ביצירה תרבותית. להלן מקצתם:
האייל הקורא: כתב עת מקוון לענייני תרבות ואקטואליה www.haayal.co.il
סוכנות ארוטיקה: סיפורים ארוטיים www.heberotic.co.il
פריידזין: מגזין גאווה יומי מקוון www.pridezine.com
שירשת: שירי משוררים (ממוסדים) www.snunit.k12.il/shireshet
רשימת קישורים רלוונטיים, באדיבות במה חדשה: stage.co.il/portalon.html

מגזין שירה ופרוזה אוקפי www.okapi.co.il
ספרות באינטרנט perkol.itgo.com/books.htm


הכתובת הישירה של דף זה: perkol.itgo.com/stage.htm

90