מכתב לעירית לינור

אנשים שמבטלים לגמרי נשים מהסביבה שלהם בתואנות מופרכות ומגוחכות שאם נלך הרבה אחורה נגיע לאיזה שיח בוער עליו קשורה אשה – הם לא בני אדם על פי הספר שלי. ובכל פעם שמישהו אומר לי שצריך "לכבד אותם" אני שואלת אותו: לכבד את מה? את תפישותיהם החשוכות? את אמונותיהם האוויליות?

מאת שירלי פרקש

פרקוליתון 13.9.2011


מילים יפות שמסתירות ריח רקוב של שנאת נשים, שליטה בנשים, דיכוי נשים

בזמן האחרון אני עוקבת בדריכות אחרי דברייך בנושא מידור נשים בחברה החרדית שזולג יותר ויותר למה שאנחנו קוראים "חברה חילונית" - ומשהו ישן וכואב מתחיל לפעם בי שוב. משהו שקברתי מזמן, מתעורר.

בתור אחת שכמעט תמיד שמחה לשמוע את מה שיש לך לומר או לכתוב (למה כמעט? כי בחיי שאני לא מבינה איך בן אדם נהדר כמוך לא אוהב חיות) - אני רוצה להודות לך, מכל ליבי, על העלאת הנושא החשוב הזה ברדיו, במיוחד מול חרדון המחמד שלך, קובי אריאלי.

כי הבעיה האמיתית עם קובי אריאלי אינה דעותיו החשוכות. להיפך. מי שמכיר היטב את דת משה וישראל, יודע שאין כאן שום דבר חדש תחת השמש. אריאלי הולך בתלם, לפי משנת ההלכה, ופשוט מדלג בין השלוליות כשהוא מזהה הסתבכות או כשהוא צריך באמת לחשוב לעומק ולא לעשות חשבון לחבריו מבית הכנסת. הסכנה האמיתית של אנשים כמו קובי אריאלי היא דווקא הנחמדות שלהם, האינטליגנציה, הקסם האישי, והאישיות הבאמת חביבה ומחוייכת שלהם. חילונים מקשיבים לו וחושבים "נו, החרדים לא נוראים כל כך. הוא דווקא ממש חמוד הקובי הזה". והם צודקים. הוא באמת חמוד. אבל את יודעת מה קצת פחות חמוד? ארגז הכלים החשוך המוסווה שהוא נושא איתו. החמידות הזו מובילה לתהליך הסינרגיה הזה שמטשטש את הגבולות בין חילונים לדתיים כמו הצפרדע האומללה מהסיפור המחריד על הבישול במים פושרים. היא לא יודעת שהיא מתבשלת, ולכן היא לא דרוכה. החילונים אומרים לעצמם, הנה, תקשיבו לזוג הנחמד הזה ברדיו, מי אמר שלא יכול להיות שיח בין חילונים ודתיים, מי אמר שדתיים הם לא בני אדם, כמונו. כמונו?



אנשים שמבטלים לגמרי נשים מהסביבה שלהם (בתואנות מופרכות ומגוחכות שאם נלך הרבה אחורה נגיע לאיזה שיח בוער עליו קשורה אשה) – הם לא בני אדם על פי הספר שלי. ובכל פעם שמישהו אומר לי שצריך "לכבד אותם" אני שואלת אותו: לכבד את מה? את תפישותיהם החשוכות? את אמונותיהם האוויליות? את מידור הנשים שלהם? את הדעות הקדומות שלהם? את הגזענות המעוגנת היטב בהלכה שלהם? את מה???? ולמה שלא יכבדו אותי? רגשי הנחיתות החילונים וההתרפסות של החברה החילונית מול "ערכי הדת והמוסר" עלאק עלו לי על העצבים עוד כשהייתי בת 17, 18, כשכל בנות כיתתי ב"בית יעקב" נתניה כבר היו מאורסות או נשואות, ואילו אני ניהלתי במקביל מאבק עיקש לקבל את ציוני הבגרות שבית הספר עיכב בכוונה כדי שלא אוכל להירשם לאוניברסיטה (זה לא צלח בידו).

הם עלו לי על העצבים כשהכריחו אותי באיומים בגיל 16 לחתום על ויתור משירות בצה"ל, בנסיעה מאורגנת מטעם בית הספר, של כל בנות הכיתה לרבנות בת"א - אחרת לא יגישו אותי לבגרות. הם עלו לי על העצבים כשבעבודת גמר בהיסטוריה בנושא "סוד קיומו של העם היהודי" הם רשמו לי ציון 100 ואז, בלורד אדום, הם הורידו את הציון הזה ל-90 וכתבו הערה: "מי שכותבת בעבודה שסוד קיומו של העם היהודי היא גם מדינת ישראל, לא יכולה לקבל 100, זוהי כפירה" (וזה בית ספר שקיבל משאבים מהמדינה. מהמוסד הציוני, ופועל בשמו. דגל אגב, לא ראיתי שם בחיים ביום העצמאות).

אבל נסחפתי רגע, סליחה. אנחנו מדברים על נשים, נכון? בגיל 18 אמרו לי שאני חייבת להתחתן ברבנות, לחבוש פאה, ללכת למקווה ובעיקר- ללדת בנים זכרים. לימודים? אחרי שאתחתן. טיול בעולם? אחרי שאתחתן. מקצוע? אחרי שאתחתן.

אז אחרי שהסברתי לכולם שאני לא חובשת שום רעלה מודרנית (פאה) או שרוולים ארוכים כדי שהגברים לא יתפתו (מצידי שיעברו מדרכה), וגם לבית כנסת אני לא הולכת עד שלא יסירו את הסורגים ואת השלט "נשים, כניסה מאחורה", וגם אין לי שום כוונת לטבול פעם בחודש בריבוע מים דוחה ושורץ פטריות ואגינליות תחת הכותרת "טהרת המשפחה" אחרי בדיקה דקדקנית של לסבית מזדקנת, ושאני מתכוונת לאהוב כמה גברים עד שאחליט, אם בכלל, אני רוצה לחיות עם מישהו (ואף אחד לא יקרא לי זונה. אה, סליחה, "ידועה בציבור"), ושכולם יכולים להתפזר לי מהרשתית, כי כל ההפחדות שלהם לא משפיעות עליי ומדובר רק במילים יפות מאד שמסתירות ריח רקוב של שנאת נשים, שליטה בנשים, דיכוי נשים – הבנתי משהו חשוב מאד: הם לעולם לא ישתנו. זה התפקיד שלנו, החילונים הנאורים בינינו – להראות להם.

והדתיים, מה הם עשו? הם קראו לי "אנטי דתית", "עוכרת ישראל", "אנטישמית", "קיצונית" – העיקר שלא יצטרכו באמת, אבל באמת - לבדוק לעומק את מהות יהדותם. כל כך כל להתקיף, במקום להסתכל במראה. ומה לעשות, שכמו דוריאן גריי, תמיד יש סכנה שההשתקפות תעביר אותם על דעתם.

אז, בגיל 17, כמו היום, בגיל 43, קיוויתי שמשהו יתעורר. שתהיה מהפכה. שהדת תופרד מהמדינה. שיכנסו לשם, שיאווררו אותם, שיסגרו את השלטר למי שמוריד ציונים על ציונות, שיכריחו אותם כמו שהם רגילים מימי הפריץ והעיירה הבוערת – לשרת, לעבוד, ללמוד, לדעת, להתייחס לנשים בכבוד (ואם כבר אז גם לפרענקים). קיוויתי, קיוויתי, קיוויתי, ומי לא בא?

והיאוש חזר למעוני. ידעתי ואני יודעת שהאדישות החילונית תעלה ביוקר. היא כבר עולה ביוקר. ולכן, מיס לינור, אני מוכנה לשכוח לך לרגע שאת לא אוהבת כלבים ומחבבת קצת יותר מדי את המאה התשע-עשרה. בעיני את כל כך חשובה ונהדרת. ואני רוצה שוב להודות לך על העצבים ועל הצרחות שהרווחת ביושר – כי את - לפחות ברמת הדיבור הציבורי, לא מאפשרת לשטויות האלו לקבל לגיטימציה. זה כל כך עצום בעיני. זו תקווה קטנה שפתאום מתעוררת אחרי שנים כל כך ארוכות של יאוש ודיכוי.

אז בכל פעם שקובי, או כל אחד אחר מדומיו (קובי, סלח לי - אתה רק סמל, אין לי שום דבר אישי נגדך. נתנו לך, לקחת. זה מקובל עלי) ינסה להסית את הדיון מהנושא העיקרי לכיוון ההורמונים שלך - פשוט תצטטי לו את הרמב"ם, הלכה מפורשת בכל הנוגע להתייחסות לנשים, גויים, חזירים וכו'. אני נשבעת לך שאם תבקשי אשלח לך עמודים ופסקאות בנושא. או שתפתחי את "חמורו של משיח" של ספי רכלבסקי בפרק על נשים ותשלפי ציטוטים נפלאים של הרמב"ם (הם קוראים לו "אינטליגנטי", "פתוח").

ואי אפשר שלא לסיים במשהו אקטואלי או לפחות בקריאת "תחי המהפכה". כי עד שלא ישנו כאן את חוקי הנישואים שלא ראו אור יום מהמאה השש-עשרה, ועד שאשה תמשיך לחתום על כתובה שקונה אותה בכסף, ועד שלא תופרד לחלוטין הדת מהמדינה, ועד שלא יוסר לגמרי השלטר ל"שימוּן" החרדי, הטפילי, הבלתי אפשרי הזה – אני נשארת בבית, מקשיבה לך ברדיו ומחזיקה לך אצבעות. מדינת רווחה, הלו? לא יכולה לקום במדינת הלכה.

טור קודם: מגיל 40 החיים שלי עולים על כל דמיון

כתובת ישירה של דף זה: www.perkol.itgo.com/shirly-irit.htm