גיל 40 מעבר לכל דימיון

מה שהגשמתי בשלוש השנים האחרונות לא הופיע אפילו בפנטזיות שלי. בראשונה בחיי נהגתי על אופנוע כבד, השטתי סירה, התחלתי להופיע על במות גדולות ברחבי הארץ, דהרתי על ג'יפ לשלולית בוץ טובענית, לקחתי שיעור בחצוצרה, אהבתי גבר שהיה צעיר ממני ב-18 שנה ושכנע אותי לדקה בנצח שהאהבה הזו אפשרית ועוד ועוד

מאת שירלי פרקש

פרקוליתון 3.9.2011


כל שנה שהיתה שם קודם היתה בבחינת חזרה חיוורת למופע הראשי

כמה שקרים שמעתי על גיל 40. כמה הפחדות, כמה איומים. שמעתי שזה הסוף שלי, שמה שלא הצלחתי לעשות עד שם, לא יקרה יותר. שזה התחלת הסוף, שזה גמור, שמפה יש רק מדרון תלול. רק שאף אחד לא אמר לי כמה כייף להחליק עליו במהירות, באוויר הפתוח, ובצרחות של אושר.

כשעיתוני נשים פוגשים בגיל 40, זה תמיד קשור בשני נושאים עיקריים: איך להתגרש, ואיזה קרם פנים טוב מונע קמטים. גם בקולנוע חושבים שאנחנו מטומטמים. נשים בנות 50 משחקות נשים בנות 40, בדרך כלל הבעל עוזב אותן למען אשה "צעירה" יותר וכמובן שהן שרויות במשבר כלשהו. אז מה אם בסקרים עולה שתשעים אחוז ממקרי הגירושין יוזמות דווקא הנשים. נו באמת.

מה שקרה לי אחרי 40 ׁ(טוב בסדר, המילה הזו עדיין עושה לי קוואצ' בבטן. אז מה?) לא היה עולה על הפנטזיות הכי מטורפות שלי. אפשר לומר שמגיל 40, התחלתי באמת לחיות. כל שנה שהיתה שם קודם היתה בבחינת חזרה חיוורת למופע הראשי.



השינוי העיקרי היה קודם כל בתפישת העולם שלי. סוף סוף הבנתי שלא צריך לקחת הכל ברצינות תהומית כל כך ותאמינו לי, האפקט של הדבר הזה הוא עצום, עצום, עצום ! לא תאמינו איך כל העולם פשוט נפרש לרגלייך כשאת לא לוקחת אותו ברצינות.

להתגרש לא הייתי צריכה, כי מעולם לא התחתנתי. תודה לאל הרחום, גם לא נאלצתי להתמודד עם מצבי רוח של מתבגרים, כי אין לי ילדים. הייתי חופשיה לחלוטין להחליט אם אני הולכת ליפול לתוך משבר גדול, כמו שמתבקש ממני, או פשוט להיעלם בשקט למדרונות הזיקנה, עם שפם ו-90 חתולים.

אבל מה לעשות שאני אלרגית לחתולים, והפעם האחרונה שגדל לי שפם היתה בגיל 12 וגם בזה טיפלתי. כל מה שנשאר לי היה לשבת ולצפות בדברים שהחלו להתרחש, מאותו הרגע בו התחלתי לומר את המשפט "בת כמה אני? אה, נו. ארבעים".

ואת זה אני מספרת לכם בתור מישהי בת 43. כן כן. אם הייתי חושבת שיום אחד אקום וזה יהיה הגיל שלי, כנראה שהייתי מטביעה את עצמי בכיור עוד באותו הבוקר. אבל ככה זה, הבעיה המרכזית עם החיים היא לא שאתה מת, היא דווקא כשאתה ממשיך לחיות. ואם כבר לחיות, אז אני מודיעה כאן קבל עם ועדה: למרות השקעים שמתחילים להיווצר מתחת לעיניים, ולמרות קמטי הצחוק הקטנים שמתחילים להיווצר מסביב לפה – מעולם לא הרגשתי יפה יותר. חזקה יותר.

אז מה היה לנו, מ-40 ומעלה בפעם הראשונה בחיים: נהגתי על אופנוע כבד, השטתי סירה, התחלתי לנגן ולהופיע על במות גדולות בכל רחבי הארץ, דהרתי על ג'יפ ישר לתוך שלולית בוץ טובענית, לקחתי שיעור בחצוצרה, אהבתי גבר שהיה צעיר ממני ב-18 שנה ושכנע אותי לדקה בנצח שהאהבה הזו אפשרית, קניתי בית חדש, נסעתי ל"מאוריציוס" וניגנתי בפסנתר שחור על יכטה באמצע האוקיינוס ההודי , הלכתי לראות משחק כדורגל וקיללתי בלי הפסקה, התחלתי לכתוב את הספר שלי, עזבתי גבר באמצע דייט ראשון וחזרתי הביתה במונית, התחלתי ללמוד צרפתית, אירגנתי לעצמי מסיבת יום-הולדת גדולה, החרמתי את האחיינים שלי לסופשבוע כדי שלא אמות מגעגועים, התנשקתי בקולנוע במשך שעתיים תמימות, רקדתי שיכורה באמצע פאב, אמרתי "לא" למי שרציתי להגיד לא, אמרתי "כן" למי שרציתי להגיד כן. נכנסתי לים באמצע הלילה, בישלתי ארוחת ערב בעצמי, התכתבתי עם אסיר, הפלצתי באמצע הרצאה, הייתי כוסית למשך חודשיים. שיפצתי בית, התמוטטתי, קמתי. התחלתי מחדש.


שירלי פרקש (צילם: ניר יפה)

ואחרי כל זה, אני יודעת שאחרי כל שנה, מחכה שנה חדשה. אני יודעת שאני לא חסינה מפני כלום ודברים נורא טובים ונורא רעים עוד יכולים לקרות, אבל כל מה שאני יכולה לעשות זה להיות פה היום ולתהות איך זה מרגיש. וכשתוקפים השדים הרעים והדכדוך שב למעוני, אני מחייכת אליו ואומרת לו "תפדל, יא חביבי. שב איתי כאן ותשתה קפה". כי גם דכדוך, תאמינו או לא, אחרי 40 – מבין שלא כדאי לו להישאר בסביבה אם לא לוקחים אותו ברצינות, והוא עוזב. לפחות לזמן מה.

כתובת ישירה של דף זה: www.perkol.itgo.com/shirly-40.htm