הסרחת בפרהסיה
תגובה למאמריו של רשף לוי על אהוד מנור ז"ל
מאת רמי יע"מ*
פרקוליתון 18.4.2005
לפני כמה "לא מזמנים", אחי נהרג מסרטן. כולה היה בן 40 ומשהו. לפני כמה ימים, גם אמא שלי נפלה חלל, מאותה סיבה. בערך חודש לפני שאחי סיים את תפקידו פה, ישבנו איזה ערב ושיחקנו עם המצלמה הדיגיטלית. צילמנו תמונות, כדי שיבחר מראש מה נשים על השולחן בשבעה. אמא שלי, לעומת זאת, ארבעה שבועות לפני ששבה למקורותיה, לקחה את אבא שלי לסוּפר "כדי שילמד לקנות חלב לקפה אחרי שאמות".
ולמה אני מספר את זה? לא בשביל לספר שהם היו ואינם (שזה סיפור בפני עצמו), אלא כדי שלא יחשדו בי בעדינות נפש יתרה, או בחוסר יכולת להתמודד עם ציניות ועם הומור שחור. אני המצאתי אותם.
רק שבין ציניות לבין וולגריות שרועה תהום של פרימיטיבים חסרי הבחנה. רשף לוי (כן, זה אישי עכשיו), שאני יכול רק לנחש את הסיבות שהביאו אותו לכתוב את מה שכתב, מתייצב בראש רשימת אלה שימכרו את עצמם וגם את אמא שלהם, כדי למלא הופעה באיזה חור נידח, או כדי שמישהו יקרא אותם.
אני לא יודע עליך הרבה (אם כי יש לי אי-אלה תיאוריות לגבי גודלם של כמה אברים בגופך), אבל בוא נניח שיש לך משפחה שעדיין חיה (ואני מקווה, לטובת עתיד מדינת היהודים, שהם קצת מתביישים בך). ובוא נניח שמחר במקרה תלך על המדרכה ותחליק. ותיפול על הכביש. וחס וחלילה ידרוס אותך אוטובוס. ובוא נניח שהראש שלך הפך להיות נורא שטוח כתוצאה מזה. ובוא נניח שמתת. ובוא נניח שלמחרת אני אכתוב על זה באיזה מקום. ובוא גם נניח שאני אעלה תיאוריה מטופשת, שכדי לחסוך בהוצאות, אפשר יהיה לשים את הראש שלך במעטפה ולשלוח להורים. ונניח שאני גם אכתוב שאפילו אם היית בחור נחמד, בסך הכל היית תסריטאי די קטן ומתוסכל, שניסה למלא אולם קטן במקומות שצריך להסביר לקהל הרחב מאיפה הכניסה אליהם.
לכתוב אתה יודע. לחשוב - לא. אני יכול לזרוק לך שקית מלאה בחרא בפרצוף ולצלם במצלמה נסתרת. החבר'ה שלי ימותו מצחוק. בעצם לא, אבל הבנת את הנקודה. רק שיש הבדל בין מה אני עושה בבית עם אחי שמצלם תמונות שלו לשבעה, עם אמא שלי בסוּפר, ועם חברים שלי. אתה הסרחת בפרהסיה. ההתנצלות שלך, שבה אתה טורח להתלונן שאתה חייב התנצלות באותו אורך של הכתבה המקורית, נראית בערך כמוך.
אני מבין שגם אתה סבלת מטרגדיה אישית מסויימת, מה שבוודאי גרם לך לחוש שזכותך האלמנטרית להעניש את כל העולם. אבל באותה מידה ניתן להסיק שליוצאי גטו וורשה מותר להזרים גז לשכנים שמרעישים בין 2 ל-4.
כל מה שהיית צריך לעשות היה לכתוב "וואו, כמה שאני פישלתי. סליחה". ולא רק ממשפחת מנור.
*(השם המלא שמור במערכת)
"סאטירה על התנצלות" מאת סבסטיאן
