Sarit Perkol internet pages

הלו? משטרה? יש מתאבד באינטרנט שלי

שוטרים טיפלו בשלושה חודשים ב-20 מקרי איום בהתאבדות והצילו שני גולשים לפחות

מאת שרית פרקול

עסקים@ מחשבים - מעריב 24.2.2005

הדפסים בלעדיים על חולצות, תיקים וספלים

שושנה פורבס, מוותיקות האינטרנט הישראלי, לא ידעה מה לעשות כשבן שיחה לתוכנת האייסיקיו הודיע לה שזו כנראה תהיה שיחתם האחרונה. "אני רגישה במיוחד לאיתותים כלשהם על כוונות אובדניות, והתשובה שלו עוררה בי חשש", כתבה פורבס בפורום "תרבות דיגיטלית" בנענע. מה עושים? האם הוא באמת חושב על התאבדות? או שאני רואה רק מהרהורי ליבי? שאלה את עצמה. היא החליטה לדובב אותו. "אני חושבת שאתה רוצה להתאבד", כתבה לו בחלון האייסיקיו. "יפה", ענה לה. "אתה חושב בכללי או יש לך תוכניות ממשיות?" שאלה, והתשובה לא איחרה לבוא: "כן. רציתי לעשות את זה עכשיו. יש פה התיק של אבא של חברה שלי לשעבר אקדח. לא חסר כדורים. ואני יודע לתפעל אותו".
פורבס: "כאן כבר הייתי לחוצה. אם הוא מזייף את העניין הוא מזייף את זה ממש טוב. ובכל מקרה הבחור צריך עזרה. אל מי פונים? למשטרה? אבל כמה הם כבר מבינים אינטרנט? חששתי שאסתבך שלוש שעות בהסברים מה זה ICQ ואינטרנט ואיך יש לי עם הבחור קשר, ואם אכן יש דברים בגו יכול להיות שזה יהיה עיכוב גורלי".

זה היה בדצמבר 1999. היום, פורבס לא היתה צריכה לחשוש שהשוטרים לא מבינים באינטרנט. בחודש שעבר הצילו השוטרים אורן צינצולקר, יהודה מלכה ועומר קורן בלוגרית בת 17, שכבר לקחה 15 כדורים. בשלושת החודשים האחרונים, טיפלו השוטרים ב-20 מקרים הקשורים בהתאבדות, שהגיעו עד לרמה של שליחת ניידת או שיחה של אנשי מקצוע מטעם המשטרה. בשניים מתוכם, כולל המקרה האחרון - הצילו חיים.

למעשה, בעקבות התרחבות תופעת האנשים האובדניים הבוחרים באינטרנט כדי להיפרד מן העולם, או כדי השמיע את מצוקתם, שודרג לפני כשלושה חודשים מערך הטיפול בבעיה. עד אז, מי שטיפל באנשים אובדניים היה מפלג עבירות מחשב ביחידה הארצית לחקירות הונאה. אולם בהתחשב בריבוי המקרים, ובכך שאנשים ממקומות שונים בארץ יכולים לראות את אותה הודעת התאבדות ולהתריעה עליה, נוצר צורך בפרישה ארצית.
רב-פקד אודי פלד, מפקד המשל"ט (מרכז השליטה) הארצי, מספר שהמערך המשטרתי כולל אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה, שנמצאים בצוות המשא ומתן ויכולים להדריך את השוטרים ולסייע להם בזמן הטיפול.

-איך זה עובד בפועל?
"רוב ההודעות נמסרות על ידי מנהלי פורומים. הם רואים הודעה בצ'אט, ומתקשרים 100. יש לנו משל"טים מחוזיים בכל הארץ. מוקדנים מזהים את סוג האירוע ומעבירים אלינו. יש גם בעלי אתרים, כאלה שעבדנו איתם בעבר, שמתקשרים אלינו ישירות. אנחנו קוראים את ההודעה בה מדובר, עוברים עליה יחד עם צוות המו"מ ובודקים אם זו אכן הודעה אובדנית, על פי סימנים ספציפיים, ויחד עם אנשי המו"מ רואים איך ממשיכים. גם אם החשש הוא פחות ממאה אחוז, לא נדקדק בקוצו של יוד. אנחנו מתייחסים לכל הודעה ברצינות, לא לוקחים סיכונים".
-אתם מתייחסים גם להודעות קודמות? אולי זה מקרה של "זאב זאב"?
"יש אתרים שבהם יש היסטוריה, כמו בלוגים. במקרים כאלה, אנחנו מתייחסים גם להודעות קודמות. אבל באחוזים גבוהים מאוד, אין לנו רקע מוקדם".
-איך מגיעים לכותב ההודעה האובדנית?
"אנחנו מקבלים את פרטי ההודעה המלאים. מגישים בקשה מסודרת וכתובה. מבצעים פרוצודות מסודרות מול כל הגורמים המעורבים. זה יכול להיות מנהל האתר, שמספק את כתובת ה-IP, יכול להיות ספק האינטרנט, כל מי שיש לנו קשר עבודה איתו. יש גם אמצעי טכנולוגיה משטרתיים בהם משתמשים כדי לבצע הצלבות לגבי זהות האדם ופרטים נוספים לגבי לאן הניידת אמורה להגיע בסופו של דבר".
-אתם לא חוששים ממבול התראות על התאבדויות?
"לא. חשוב להגיד למשתמשים, שאם הם רואים הודעה אובדנית - שירימו טלפון 100. לא תמיד מנהל הפורום יכול להיות זמין. אם מישהו כן רואה הודעה כזאת, זה יכול להיות הבדל בין הצלת חיי אדם לבין לא".

לדברי פלד, "כל מקרה בודד הוא עולם ומלואו. אנשי המשמרת, קצינים ושוטרים שמטפלים בנושא, מטפלים בזה בחרדת קודש. ממש עם כל הלב. חרדים, עוקבים, ובסוף יש את ההקלה". מבין 20 המקרים בהם טיפל המשל"ט באחרונה, היו יותר הודעות של בני נוער, אם כי היו גם מבוגרים.

ביפן, יש תופעה של "התאבדויות אינטרנט קבוצתיות". צעירים אובדניים חוברים זה לזה בצ'אטים ובפורומים, משתפים זה את זה בשיטות פעולה, ולפעמים גם נפגשים פיזית למפגש התאבדות. יש הרבה אתרי "איך למות" ביפנית, וניתן לגשת אליהם מבתי הספר, מהמשרדים, מהרכבת התחתית וממכוניות, דרך הטלפונים הסלולריים. המקרה המתוקשר הראשון של "התאבדות אינטרנט" היה ב-11 בפברואר 2004, ליד טוקיו, והוא גרר הסכמי התאבדות רבים שנכרתים ברשת.

בישראל, בעקבות התאבדותו ב-1997 של החייל ערן אדרת בעזרת הוראות מדויקות להפעלת הנשק, אותן קיבל בפורום באינטרנט, הוקמה עמותת אשנ"ב - אזרחים למען שימוש נבון באינטרנט. אתר מיוחד, סה"ר, מקדיש את עצמו לסיוע ולמניעת התאבדויות ברשת.

"תעשו לי טובה, אל תכתבו שום דבר בשביל הגימיקים", כתב לפני שנה מייסד אתר הבלוגים "ישראבלוג" יריב חבוט בבלוג האישי שלו. "אל תכתבו פה מכתבי התאבדות, אל תכתבו שום דבר קיצוני בשביל הגימיק, בשביל לקבל תגובות, בשביל שיקראו אתכם. בצד השני יש המון עיניים שקוראות. לא תמיד הקוראים יבינו אתכם כמו שהתכוונתם, ויש גם קוראים שיפנו למשטרה כשהם חשים את הצורך... לא נעים לי לראות את השם שלי ושל האתר על צו של בית המשפט, תובע ממני למסור פרטים עליכם שיש לי או אין לי", הוסיף חבוט.

"אני הולכת לעשות את זה. זאת הפעם השנייה בחיים שלי שאני מחזיקה את הכדורים האלה ביד שלי. בקבוק מים לידי. הדלת של החדר נעולה. מה עוד צריך? נראה לי שהכל מכוסה. שיהיה בהצלחה." כך כתבה הבלוגרית בת ה-17 שניסתה להתאבד ב-24 בינואר. לפי הדיווח של טלי לכיש ב"נענע", מנהלת פורום "סקס לנוער" בתפוז שראתה את הפוסט, יצרה קשר בתוך דקות עם רונית אפשטיין, גם היא מתפוז, על מנת שזו תפעל בנידון. אפשטיין פנתה מיד לנענע, שישראבלוג הוא חלק ממנו. מנהלת הקהילות בנענע, נילי אורן, בדקה את הבלוג, ומשלא הצליחה, למרות עזרתו של חבוט, ליצור קשר עם הנערה - דיווחה על כך למשטרה, שאיתרה את הכתובת והבהילה את הנערה לשטיפת קיבה בבית החולים. ההודעה בבלוג התפרסמה בשעה 19:52. השוטרים יצרו קשר עם ההורים ונכנסו לבית הנערה בשעה 22:48. סוף טוב.

לכיש כתבה, כי לפני חודש התרחשו שני אירועים דומים בנענע: נערה שניסתה להתאבד דיווחה על כך בצ'אט, וישראלי תושב ניו יורק הודיע על כוונת התאבדות באחד מפורומי נענע. בשני המקרים, ניצלו חייהם בזכות פעילותם המהירה של נענע ומשטרת ישראל.

זהירות מהאח הגדול?

"לא הייתם צריכים לדבר יותר מדי על המטה... עכשיו ילדים יתחילו לפרסם סתם כל מיני הודעות כאלה", נכתב באחת התגובות לידיעה בנענע. "נדהמתי לגלות שהקלף האחרון שנותר לה היה אותו בלוג", נכתב בהודעה אחרת. מישהו אחר חשב על ההבט של "האח הגדול": "מה שזה בעצם אומר, שכל מה שאתם רושמים בכל התגובות ובבלוגים, אפשר לאתר אתכם, ושכל אחד כמעט יכול לגלות איפה אתם גרים, לדבר עם ההורים שלכם, ולבוא אליכם הביתה, אפילו אם לא פירמתם שום מידע. למזלנו הפעם זה היה לטובה!, אבל אם זה היה לרעה?! שאתם נגיד מפרסמים משהו בצחוק, לא מתכוונים, בתגובה קטנה. יום אחרי זה יכולים לבוא אליכם מלא סוכנים משטרה ולעצור אתכם".

למה שמי שאינו מתכוון באמת להתאבד יפרסם הודעות התאבדות בבלוג שלו? זו ש, בלוגרית ותיקה, הסבירה:
"בתור אחת שהיתה שם, וכתבה מחשבות די נוראות בימים קודרים ישירות אל המסך, והיו מי שקראו, אני יכולה להגיד לך, שקודם כל, עצם ההבעה של הרעיון, עוזרת איכשהו להירגע קצת. וגם, שמצוקה אמיתית לרוב שותקת. מי שצועק, עוד יש לו תקווה. מי שצועק, רוצה שיבואו ויחבקו אותו. וזה מה שצריך לעשות המגיב המזדמן. לחבק עם הרבה אהבה בלב... ומה יכול הקורא לעשות? להבין שזו קודם כל תרפויטיקה. לא להיבהל מאוד, אבל גם לא להישאר אדיש".

הבלוגרית אביגיל הוסיפה:
"אני חושבת שזה באמת חסר אחריות לכתוב שרוצים למות ואז להיעלם... אבל צריך גם לזכור שהצהרות לחוד ומעשים לחוד. כשאנחנו בדכאון אנחנו כמו ילדים, זורקים תחושות לחלל בלי לחשוב יותר מדי על מי שקורא. עצם הכתיבה עוזרת. גם התגובות עוזרות, אפילו אם לא מגיבים להן. לפעמים אין מה לומר, אבל התמיכה בהחלט נותנת חוזק כלשהו. תגובות מרושעות כמו יאללה, תתאבדי כבר ותחסכי מאיתנו את השטויות (תגובה שקיבלתי פעם) יכולות לגרום לאדם מדוכא לקפוץ מהחלון. בהחלט יכולות. ואנשים לא מודעים לכוחן של מילים".

~ ~ ~ אופציה אחרת: התאבדות וירטואלית ~ ~ ~

מי לא רוצה לדעת מה יהיו התגובות לאחר מותו? לרחף מעל הקבר ולשמוע את ההספדים? באינטרנט, זה אפשרי. ניתן "להרוג" את הפרסונה הווירטואלית של בלוגר או משתתף קבוע בפורום, ולצפות מהצד במתאבלים. הבלוגר איש דשא כתב: "אם איש דשא רוצה להתאבד, היינו יישותי ברשת רוצה להתאבד, היינו אני רוצה להתאבד, הרי כל מה שעליו לעשות זה למחוק הבלוג, היינו למחוק העבר... ההבדל בין התאבדות וירטואלית להתאבדות אמיתית הוא, שאני אזכה לראות מה קורה אחרי שזה יקרה - נכס יקר כשלעצמו, שהעסיקני, ובוודאי גם אתכם, לא פעם. למעשה, יצא לי כבר לראות מה קורה אחרי התאבדותי. זה היה לאחר שמחקתי בלוגי הראשון. עולם הבלוגספירה המשיך כהרגלו. זה נבע כנראה מכך שלא הרבה קראו בלוגי ומכך שלא היו הרבה חברים בישראבלוג. עכשיו אם אתאבד, אולי התגובה תהיה אחרת". נוי-נוי, בלוגרית שאכפת לה, הגיבה אצלו: "למה לך להתאבד, וירטואלית או בכלל? מה זה יתן לך? אוקיי, אז אם שוב תתאבד וירטואלית, מה שבזמנו גרם לי צער רב, שכן היו לך קטעים מעולים בארכיון והייתי נוהגת לקרוא אותם שוב ושוב... אנשים יהיו מזועזעים לתקופה, לכל היותר, אבל אחר כך תישכח. ניתן לומר את זה על כל אחד מהכותבים כאן. הבלוגספירה אינה העולם האמיתי והתודעה הציבורית עובדת אחרת. על מנת לתחזק את עצמך כאן, עליך פשוט להיות קיים. אז בלי דיבורים על התאבדות כזו או אחרת, אה?".


רשת למניעת התאבדות <===

כתובת ישירה של דף זה: www.perkol.itgo.com/police.htm





86