Sarit Perkol internet pages תרומות לתחזוקת האתר יתקבלו בברכה
כתבו למיקה

מיקה והעיר הגדולה / מאת מיקה גיל

מיקה, שחקנית וסופרת בהתהוות, בחורה יצירתית באופן כללי, מדווחת על עלילותיה בניו-יורק, נגיסות מהתפוח הגדול.
והפעם: הארה בשרותים

3.3.2005

הדפסים בלעדיים על חולצות, תיקים וספלים

אני, לפעמים האסימון שלי לוקח לו זמן; אני יודעת שזה מפתיע לשמוע, אבל לא תמיד הוא נופל מהר. במיוחד הוא נוטה להתעכב, כשיש יסוד סביר להניח שהמשמעות היא אחרת.

למשל, כשהגעתי לשיעור אלקטרוניקה הראשון בחיי, שהיה השלישי או הרביעי של הכיתה (שעת אפס, רוב הזמן לא היה לי כוח להגיע). המורה שאל שאלה, ואני ישר עניתי בספונטניות, בלי שהות בכלל לחשוב. המורה שלי בהה בי למשך מספר רגעים, ואז אמר: "את מוכנה לעבור לאלקטרוניקה?".

אני, כמובן, פירשתי את זה כ"את מוכנה להפסיק לדבר שטויות ולהתחיל לדבר אלקטרוניקה?" וחשבתי לעצמי איזה מפגרת אני, חמור קופץ בראש, וכמה פעמים ילמדו אותי שכדאי לחשוב לפני שמדברים. פלטתי איזה "מ'זתומרת?" תמה ומבולבל, והמורה, להפתעתי כי רבה, ענה: "אני מתכוון, את מוכנה לנטוש את המגמה של חסרי השכל האלה, תעשיה וניהול, ולעבור למקום שיעריך את המוח שלך, כמו מגמת אלקטרוניקה?" רק אז נפל לי האסימון, אם בכלל אפשר להגיד כזה דבר על משהו שמישהו בעצם מסביר לך.

או כששחקנית ישראלית אחת די מפורסמת בהתה בי נון סטופ עת מלצרתי בקפה בו ישבה, השתדלתי להיות קוּלית. נכון, זה היה מוזר שמישהי מפורסמת בוהה בי בלי להסיר את העיניים, בלי להיות לסבית. חשבתי שאולי היא מנסה ללמד את העולם לקח באמצעותי וניסיתי להתעלם. כשניגשתי אליה, היא ירתה: "מאיפה אני מכירה אותך?"
"- מהטלוויזיה", השבתי בטבעיות רבה, שכן משם בדיוק אני הכרתי אותה. לקח לאסימון שלי זמן לחשב ששתיים ועוד שתיים במקרה הזה לא שווים לארבע, וזה שאני מכירה אותה מהטלוויזיה, לא אומר שזה עובד הפוך, ושאין מצב בעולם שהיא מכירה אותי.

יום אחד הלכתי לשבת בבר יפה בסוהו, שנקרא "בר 89" על שם העובדה שהוא ממוקם במספר 89 של הרחוב שלו, והאסימון שלי שוב החתים כרטיס על שעות נוספות:
המסעדה עצמה (כן, במנהטן, זה שקוראים לזה "בר" לא אומר שזו לא תהיה מסעדה, ולהפך) היתה מעוצבת בצורה מיוחדת ועוצרת נשימה. היו להם כל מיני מנות טעימות, ומיץ תפוזים סחוט טרי, שמגיע עם קוביות קרח של מיץ תפוזים, ולא של מים. אבל כמה כוסות מיץ תפוזים אדם יכול לשתות לפני שהטבע קורא?

הלכתי לשרותים. וואו. המקום היה יפהפה בדיוק כמו שאר המסעדה, ושישה תאי שרותים - יוניסקס - זהרו באור יקרות, או יותר נכון, אור ניאון עם נייר צלופן בצבעי הקשת (או זכוכית/ פלסטיק צבעוניים). "או, איזה אסלה יפה", "וואו, סחתיין על הכיור", חשבתי לי מחשבות של מעצבת פנים בהכשרתה, הרוחשת חיבה עזה ליופי משחר נעוריה, כשלפתע עיכלתי ש... היי, אני רואה את הבפנוכו של התא.
מבחוץ!

"אהה", חשבתי לעצמי כמו אהבלה קטנה, "כמו החלונות בבית של מאיה עם השפיצים בקארה מכיתה ו'. חלונות שמצד אחד הם שקופים ומהצד השני מראה. מתוחכם". נכנסתי לתוך התא, בהיתי אל המחוץ לשרותים שנראה בבירור (לא, לא היתה שם מראה), ותוך כדי כך עיכלתי, נחרדת, שהחלק החשוב הוא מהחוץ לפנים, לא להיפך, וזה, כפי שכבר סיכמנו - שקוף.

היה רגע ארוך למדי של מבוכה ובלבול, בו עמדתי ובהיתי בדלת השקופה לגמרי של התא המואר אדום שלי, וטראח! עוד לא הספקתי לחשוב, ומשהו קרה. המשהו, כמה מעניין, קרה לדלת. בבום אחד בלתי רועש, היא נעשתה אטומה לגמרי, כמו זכוכית חלבית, וצל קטן במרומי הדלת בישר שהתא "תפוס".

אישית? התלהבתי.
גלובלית? גם כל מי שהבאתי אותו לשם, וחזה בפלא במו עיניו. אם אתם במנהטן, באמת שווה לקפוץ. אה, כן. תזמינו המבורגר.

לטור הקודם: www.perkol.itgo.com/mika24-2-5.htm
כתובת ישירה של דף זה: www.perkol.itgo.com/mika3-3-5.htm


39