מיקה והעיר הגדולה / מאת מיקה גיל

מיקה, שחקנית וסופרת בהתהוות, מדווחת על עלילותיה בניו-יורק, נגיסות קטנות מהתפוח הגדול.
והפעם: הגיג על חצי הכוס הריקה

3.3.2005



הטעות הכי נפוצה של אנשים סביבי היא להניח שהעולם אכזר ונורא. נכון, יש בו חלקים אכזריים, קרים ומנוכרים, אבל הוא מורכב גם מהמון יופי וטוב לב.

על כל רוצח סדרתי יש אדם שיעזור לך לקום כי נפלת, ישלם במקומך לאוטובוס כי נתקעת בלי כסף קטן, או יוותר לך על המקום שלו בתור כי אתה מאוד ממהר. אני נתקלת באנשים כאלה כל הזמן, ובמקומות הכי בלתי צפויים. למשל, פעם אחת בסופרמרקט ברחוב בן יהודה בתל אביב, מצאתי את עצמי מודה לקופאית במלים נרגשות ושיר בלב. גם אם תכוונו לי אקדח לראש אני לא אצליח להסביר לכם מה היא בדיוק עשתה שגרם לתודה לפרוץ ממני בכזו מוטיבציה חדורה, אבל לפחות זה עזר לי להבין פתאום את כל האנשים שאמרו לי "תודה שהיית המלצרית שלנו", בתקופת הזוהר של חיי כמלצרית מדופלמת.

למעשה, הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת, שהעולם הוא כחומר ביד היוצר, כולו נתון לשליטתנו; הוא יהיה קר ואכזר אם זה מה שנבחר לראות, ומלא אהבה ויופי, אם כך נחליט.

אני רק לא מצליחה להבין, למה רוב האנשים חושבים שקל יותר ונוח יותר לעשות את הבחירה של חצי הכוס הריקה.

כשזה מגיע לרדיפה אחר חלומות והליכה אחרי הלב, למשל, ברירת המחדל של אנשים היא להניח שמה שהם רוצים לא יוכל להיות שלהם אף פעם. רק אני רואה בזה היגיון הפוך? זה כאילו שאנשים עושים לעצמם רשימה "מה אני רוצה להיות כשאגדל?", ואז, כשהם גדלים, הם פשוט לוקחים את הרשימה הזאת, ובעזרתה מנתבים לבחירות הכי הפוכות ומנוגדות שיש. למשל, היה לי אקס שנורא רצה להיות חבר בלהקת רוק וגיטריסט. בתגובה, הוא נמנע כליל מחברתן של גיטרות והלך ללמוד מחשבים - ללא ספק הבחירה ההגיונית.

אנשים מחליטים שצריך להתפשר על עבודה, על אהבה, על חברים. על כל אספקט של החיים בעצם. פה ושם אני נתקלת באנשים שמרשים לעצמם פרק זמן קצר של חופש ממטלות החיים ובורחים לטיול ארוך באיזו מדינה עבותת יערות ואקזוטית, אבל גם הם חוזרים בסוף, ומתפשרים.

הכי בולטות הן פשרות של בחירת קריירה. נניח שחייזרים ינחתו על כדור הארץ ויילכו לבקר בבתי ספר תיכוניים או ירידי תעסוקה. הרי ברור שיתקבל אצלם הרושם שיש כאן אצלנו אולי עשרה מקצועות: רופאים ואחים, עורכי דין, מנהלי חשבונות, אנשי מחשבים, מורים, מזכירים ופקידים, פסיכולוגים וארכיטקטים. אלוהים, אני אישית לא אהיה מסוגלת להאשים חייזר כזה שינחת פה ויימלט בזעקות אימה בחזרה לכוכב שלו. זה קצת כמו בסרט המטריקס (ואני מבקשת מכם להשתמש ביכולות ההדחקה המופלאות שמשמשות אתכם בבחירת קריירה, בשביל להעלים את העובדה שאי-פעם יצאו המשכים לסרט המופת הזה והרסו הכל) - אפילו המחשבים הצליחו להבין בסוף שבני אדם יכולים להיות מאושרים רק אם הקיום הכללי שלהם הוא אומלל וחסר תקווה. הרי יש כל כך הרבה אופציות; למה האנשים בוחרים להתפשר על הקריירה שלהם?

אבל זה עוד כאין וכאפס לעומת מה שאנשים עושים לעצמם בבואם לבחור בני זוג ומושאי אהבה. לכאורה, אנשים מסרבים להתפשר, ולכן נשארים לבד. בפועל, אנשים מתפשרים כל הזמן. הם פשוט מתפשרים על הדברים הלא נכונים. הם מתפשרים על הלב שלהם, על מה שעושה להם טוב ונעים, לטובת מעמד, מראה חיצוני וגובה משכורת.

למשל אנשים שמנים; הרבה מאוד גברים ונשים מנהלים מערכות יחסים סוערות ומספקות עם אנשים שמנים. השיחות מעניינות ומהנות, והסקס הוא בכלל תענוג, אבל חס וחלילה שהחברים או המשפחה יראו אותם עם "השמנים האלה". באותו אופן אנשים גם פוסלים אנשים אחרים, רק מפני שהמקצוע שלהם לא זוהר או מכובד מספיק, או שהם מהמוצא הלא נכון.

אני חושבת שעמוק בפנים, כולם יודעים את זה.
מה שאני לא מבינה הוא את המחשבה שזה פשוט קל יותר להיות אומלל.
האושר נמצא בהישג היד של כולנו. אולי לא אושר עילאי, אבל ללא ספק אושר. אז למה להתחפר כל כך עמוק בתוך בונקר האומללות, כשאפשר פשוט להושיט את היד ולקחת?

לטור הקודם: www.perkol.itgo.com/mika3-3-5.htm
כתובת ישירה של דף זה: www.perkol.itgo.com/mika17-3-5.htm