העולם על פי... / מאת שרית פרקול

יום שלישי - 8.12.03

פיקניק בסנטרל פארק עם הברווזים



www.israblog.co.il/wonder

מרוב בלוגים שנכתבים למען הקוראים, כמעט שכחנו כבר מה זה יומן אישי, כמו שצריך. הבלוג של דפנה, שכותרת המשנה שלו "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", הוא אחד כזה. פשוט יומן מקוון, שנכתב, כך זה נראה לפחות, בשביל להוריד דברים מהלב. יומן בו כותבים מעשים, מחשבות, אכזבות, תוכניות לעתיד.
דפנה כותבת בבלוג מאז פברואר 2002 בהתמדה ראויה לציון, למרות היעדר התגובות ואולי דווקא בגלל זה. אפשר לדעת שהיא בת 26, שהיא גרה בתל-אביב, עובדת, לומדת, קוראת הרבה והולכת לטיפול. היא מספרת על רומן וירטואלי שנמשך שנה, ועל הפגישה הפיזית (סיכום: "הוא כזה יפה, יפה מדי, רזה מדי, מושלם מדי. פעם אחת נתקלתי בכזה יופי ועדיין נשארו לי צלקות רגשיות מאותו גבר").
שורה משיר של דני רובס, "אם נברח אל תוך עצמנו יש מקום שאיש אינו מכיר", מעוררת אותה לכתוב: "מעניין אם יהיה אי פעם מישהו שאני אספר לו את הכל. כל הסודות הקטנים והמביכים מהעבר, כל מה שאני חושבת, כל מה שאני מרגישה וכל מה שאני רוצה. קיים כזה דבר - כנות מושלמת? אולי זה לא בריא וכל אחד צריך שתשאר לו קצת פרטיות, דברים שהם רק שלו".
"אם הייתי חיה, נראה לי שהייתי נמר. חמוד, אבל יכול לאיים, חכם, יפה וגמיש", היא כותבת. "אני לא אביא ילד לעולם, עד שאני לא אמצה את חיי הרווקות ואגשים את הדברים שאני רוצה. אני לא רוצה להגיע לגיל 40 ולהיות מתוסכלת שלא טיילתי בכל המקומות שרציתי, למשל". המקומות האלה הם החומה הסינית, המוזיאון של סלבדור דאלי שנמחק בינתיים מהרשימה, ברזיל בתקופת הקרנבל ואהבתה הגדולה - ניו-יורק, בחג המולד. "אם הייתי יכולה הייתי נוסעת לבד שבוע לניו יורק. עושה לעצמי פיקניק בצפון הסנטרל פארק, באגם הקטן עם הברווזים", היא רושמת לקראת יום הולדתה ה-26.
"מקסימוב, מאחוריך!", כותבת דפנה ככותרת לפוסט בו היא מספרת על נטיות ההתמכרות שלה. "פעם הייתי מכורה לאוכל. הייתי אוכלת בכמויות לא הגיוניות, כל מה שרק ראיתי ורציתי, כל סיבה טובה בשביל לאכול. עצובה, כועסת, מפחדת, שמחה - רגשות שנועדו לזלילה. ואז הגיעה שנה חדשה, קמתי בבוקר עליתי על המשקל ואחרי מה שראיתי הכרזתי 'לא עוד' וסילקתי למעלה מ- 20 ק"ג שצברתי בפחות מ- 3 שנים. יחד עם השליטה באוכל הגיע חוסר השליטה בהימורים. אומרים שהכרה בבעיה היא חצי מהדרך לפתרון. לי נראה שגם אם אני אפתור את ההתמכרות הזאת תצוץ לה התמכרות חדשה וכנראה שיש אצלי איזשהי בעיה שיוצרת צורך לפצות את עצמי והפיצוי מגיע בצורת התמכרות. השאלה היא מה המקור לכל הבעיה, אם התיאוריה הזו שלי נכונה".
לצורך זה, בין השאר, היא הולכת לטיפול פסיכולוגי שבועי, קוראת ספרי פסיכולוגיה (וגם פילוסופיה, ואמנות, וסיפורי זן), ולומדת: "אם לא הייתי מכירה את עצמי טוב יותר הייתי אומרת שיש לי מניה דיפרסיה. אבל אני כבר פרנואידית עם פיצול אישיות, אז זה מספיק מחלות לבנאדם אחד... מאז שאני לומדת פסיכולוגיה אני לא מפסיקה לנסות לאבחן את עצמי, אבל עדיין לא הגדירו את ההפרעות שיש לי... או שאולי אין לי הפרעות ואני סתם בחורה משועממת?".
על עצם כתיבת הבלוג היא מתהגגת: "במקום שאני אעמיק קשרים אני הרבה פעמים יושבת כאן, מול המחשב ומספרת סיפורים. כל מה שאני כותבת כאן אמת, אבל כשכותבים לחבורת אנשים זרים יותר קל להשמיט פרטים מסויימים, להיות מסתורית יותר, מעניינת יותר".
וכמו ביומנים שכתבנו בילדותנו, דפנה מבטיחה לעצמה הבטחות ושמחה להגשים אותן. וכמו כולנו, היא מחפשת אהבה, וגם, כן כן, מין טוב. במכתב גלוי אל ריבונו של עולם היא שוטחת תחינה קטנה: "בוא נחליט שאנחנו פותחים דף חדש? אני אפסיק לומר שאני אפיקורסית, אאמין בך ובגדולתך הרבה ואתה, בתמורה, תוריד ממני את הנאחס. מה כבר ביקשתי ריבונו של עולם? זיון טוב לא מערכת יחסים, לא רופא עם דירה ו-bmw אלא רק זין שמתפקד ושיספק אותי. תעשה לי טובה ותבדוק מה אפשר לעשות".


כתובת ישירה לדף זה perkol.itgo.com/blog-wonder.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

28