מדור סיקור הבלוגים מחפש אכסניה אחרת, לא להתייאש.
יום ראשון - 3.8.03
סיט דאון קומדי
www.israblog.co.il/walkman
בלוג על גלגלים
"בית לוינשטיין. מחלקה 4. שבע בבוקר. משמרת הבוקר נכנסת לפעולה. האחיות, האחים וכוחות העזר עוברים בחדרים, מדליקים את האורות ומשכימים את המאושפזים. 'קיבלת נר כבר?' שואל אותי אחד מהם בצעקה. אני מהנהן בראשי לשלילה מתחת לשמיכה, ממלמל משהו על למה כל כך הרבה רעש על הבוקר, מסתובב על צד שמאל וחיש קל ננעץ בישבני נר מסוג "סופר קונטלקס" של דר' פישר. 'תצלצל כשזה מוכן', הוא מפטיר, משל היה הנר איזה ארוחה קפואה של טבעול שמתבשלת במיקרוגל-תחת שלי".
כך נפתח הבלוג של ווקמן, "סיט דאון קומדי" - דיווחים פלסטיים, עם מידה בלתי מבוטלת של הומור, ממקום שאף אחד לא ממש רוצה להיות בו אם הוא לא מוכרח.
"איזה צחוקים רצים בבית לוינשטיין", הוא כותב בכותרת המישנה. "טוב, לא רצים... מתגלגלים. אני יודע. אני הייתי שם. כמעט שבעה חודשים. זה לא הולך ברגל. גם אני לא. עוד לא. עוד מעט".
בן 24, לפי הרשום בבלוג, כותב אחת לשבוע, פוסטים ארוכים. קשה לו להקליד. בתגובה לאחת התגובות האוהדות מאוד לבלוג שלו הוא מסביר: "הנכות שלי לא פגעה בתנועת הידיים, אלא בעיקר בתחושה והתנועה באצבעות. לא תאמינו אלו פטנטים ממציאים בבית לוינשטיין לכל בעיה שצצה; מדובר בחומר פלסטי שניתן לחמם ולהתאים לצורת כף היד. בקצהו מתאימים קצה של מחק של עיפרון. המחק הזה משמש להקלדה עצמה. כל הקונסרוקציה הזאת מתחברת לי ליד עם סקוצ'ים, ו...וולה! הנני ערוך ומוכן להקלדה על המחשב. אומנם מדובר בקצב איטי להחריד (למי שמורגל בהקלדה עיוורת, כמוני), אך טוב מילה אחת על המסך משתיים תקועות בראש...".
עקרון "הסדרת היציאות", מבאר לנו ווקמן, הוא עיקרון נעלה במחלקה. "אם היציאות שלך מוסדרות אז אתה גדול, אתה מלך. אם לא - אתה מסומן כחולה מועד לפורענות". אי לכך, סיפורים הקשורים בתחום יומיומי זה, כה פשוט לכאורה כשהכל בסדר, מהווים חלק בלתי נפרד ממירקם היומן המקוון. ומי שלא קרא את הפוסט "שמחת בית השואבה", לא ידע את "האושר המזוקק", כדברי ווקמן, הנחווה ברגע שהצהוב-הצהוב הזה משתחרר מהגוף בזכות הקטטר. "בפעם הראשונה שהוצג בפנַי הצינור הזה באריזת הניילון פרצתי בצחוק מתגלגל והודעתי חגיגית שהדבר הזה לא נכנס אליי הביתה", הוא כותב ביומנו. "בתוך זמן קצר הדבר הזה נכנס אליי הביתה ארבע פעמים ביום. למרות שבמבט ראשון נראַה שהוא עתיד להגיע לי עד השקדים, הסתבר שהוא נעצר בדיוק במקום הנכון".
אבל שלא יתקבל הרושם, שכל מה שהמחלקה מתעסקת בו הוא אכילת מזון ופליטתו. "החולים מנהלים במחלקה חיי חברה פעילים ותוססים. טוב, אולי לא תוססים... מוגזים. עדין. בעיקר מול הטלוויזיה. כן, כן. הטלוויזיה. הטלוויזיה היא-היא המרכז התרבותי- חברתי של המחלקה. מדורת השבט סביבה מתכנסת המחלקה בשעות הפנאי... אם אין מי שיצפה בה, משאירים מולה כסא גלגלים ריק, שהיא לא תרגיש לבד".
אלא שווקמן מתאר אירוע מסויט אחד, בו תקעו אותו מול אופרת הסבון "כל ילדיי": "אני לא מאחל את החוויה הזו לאיש. להיות כבול מול הסדרה האיומה הזו, ללא יכולת לזוז, או אפילו להזיז את הצוואר, כמו הגיבור האומלל ב'תפוז המכני'. לצפות בעל כורחי בדיאלוגים המטופשים, בדמויות הרדודות שריצדו מולי. אוי, האימה! האימה!" ובכל זאת, ברוח אופרת הסבון, הוא מציג בפרק 4 של יומנו המקוון את צוות השחקנים הראשי: הרופאים, האחיות ("אם הרופאים הם הקצינים, הרי שהאחיות הן המ"כיות בשטח") וכוחות העזר ("עובדי רס"ר")". על האחיות המסורות הוא כותב: "בכל הקשור לכדורים יש כלל ידוע במחלקה, שכמו באקדח - לכל כדור יש כתובת. כלומר, אם לא תמצא ותבלע את הכדורים, הכדורים ימצאו אותך. אם אתה לא בחדר האוכל, יחפשו אותך בפינת הטלוויזיה; אם אתה לא בפינת הטלוויזיה, יחפשו אותך במסדרון; אם אתה לא במסדרון, יחפשו אותך בחדר; הן מציבות מארבים מאחורי העציצים במסדרונות וקופצות על החולה האומלל ברגע שהוא עובר: "אפ אפ אפ אפ... לאן אתה חושב שאתה הולך, אדוני?! יש לך כדורים לקחת!". פרק זה נחתם במלים: "אז הנה, גבירותי ורבותי. פגשתם אותם, את כל צוות השחקנים הנפלא של אופרת הסבון הבלתי נגמרת 'מחלקה 4'. בכל יום עלילה חדשה, סיפורים דרמטיים והתפתחויות מפתיעות. היא סוחטת דמעות, היא רבת תהפוכות והיא משודרת אליכם בכל יום, 24 שעות ביממה. לא, לא. אל תחפשו אותה במדריך הערוצים. זה לא בטלוויזיה. זה כאן. בחיים".
ובפרק 8 ("פסיכולוגיה בגרוש עם עודף) אנחנו פוגשים את המטפלים בנפש - הפסיכיאטרית שמחלקת כדורים לשיפור מצב הרוח ("יש! סוכריות!"), והפסיכולוגית שמציעה אוזן קשבת: "היא באמת רצתה לעזור, אין ספק. אך נראה, שלפחות במקרה שלי, עם כל הרצון הטוב, יותר משהפרה רצתה להניק - העגל פשוט העדיף פפסי".
כתובת ישירה לדף זה perkol.itgo.com/blog-walkman.htm
סיקור בלוגים קודמים
מה זה בכלל בלוג?
236
