Sarit Perkol's Internet columns, Maariv
יש לכם בלוג מעניין?



העולם על פי... / מאת שרית פרקול

יום שלישי - 16.12.03

ישראלי בממלכת הברבי

zoo

blog.tapuz.co.il/300

איך זה להיות מוקף שבדיות? כי זה בדיוק מה שקורה לבעל הבלוג "מסעותיי עם עצמי", שנכתב רובו ככולו מהמדינה הבלונדינית הזאת. "בכל שיחת טלפון/מייל/כל דרך תקשורת אחרת שהמין האנושי מכיר עם מישהו מהארץ צפה ועולה השאלה הבלתי נמנעת (?): 'ואיך השבדיות?'. זהו. בזה מתמצה כל העסק. עם ישראל רואה בי, צפניה בן שבתיאל, מעין אסטרונאוט שנשלח לחקור את המין הנשי השבדי... למעשה, מטרתי האמיתית היא לא ללמוד שנה, אלא להכיר את הבחורות השבדיות ולחזור לארץ מלא בסיפורי כיבושים, משל הייתי פרסומת אנושית לדורקס", הוא כותב.
צפניה מוסר את הסקופ המפתיע, שיש שבדיות ש"לא היו בסביבה כאשר אלוהים הקים את פרויקט הגנום האנושי, וכך נותרו המסכנות, אללה ירחם עליהן - ברונטיות ואף, השם ישמור, שחורות!". הברונטיות, להתרשמותו, "הרבה יותר ידידותיות מהבלונדיניות", והוא מוכן להוסיף: "לעיתים קרובות כשתלכו ברחוב ותראו בחורה שבדית מחייכת, היא כנראה סובלת מעוויתות. לברבי אסור להפגין רגשות, במיוחד חיוביים. רגשות זה לא דבר טוב, הם הופכים את הבלונדינית לפגיעה". ויש סקופ עוד יותר גדול מתחום הפריזורה: "האישה השבדית המבוגרת לא תצבע את שיערה, אגב, בלונדיניות צעירות הן אפורות זקנות. בכל רחבי שטוקהולם מסתובבות להן נשים שממש לא מפריע להן שהצבע של השיער שלהן נראה כאילו מישהו עבר להן על הראש עם מגהץ". ולמי שחושב שהקטע הזה פוגע, שטחי ושוביניסטי - צפניה מודה בכך בעצמו בנפש חפצה.
קטע אחר, לא פחות מיזנתרופי, הוא "ילדים זה לא שמחה!", בו עוסק צפניה בשנאתו הגוברת והולכת לילדים השבדים. "כל כך קל לשנוא אותם: הם בלונדינים, מחייכים כל הזמן ומדברים בשפה שאני לא מבין, אם ניקח אנלוגיה קצרה מעולם הטלוויזיה: כשאני רואה את הילדים, אני כמו המפקדת אקה מ'נילס הולגרסון' שרואה ילד בלונדיני ממלמל שטויות (אני מדבר כמובן על השלבים לפני שהפך לגמד ויכל לדבר את שפת אווזי הבר)". צפניה מתגורר עם שותף לטבי, בדירה ענקית ששייכת לשבדי בשם לארס. ללארס דנן יש שתי בנות, המתגוררות אצלו שבוע כן שבוע לא. "זה מתחיל בשבע (!!!) בבוקר, השעה בה היצורות מתעוררות ומתחילות לצווח בשבדית כאילו אין מחר. לגמרי לא ברור לי איך 'איקאה' הפכה להיות מעצמה עולמית, שכן את הקירות שלהם השבדים בונים כנראה מערימת דפים, הם כל כך דקים שאם אנשוף ואנשוף הם ייפלו", קובל צפניה.
לעומת זאת, בערב צפניה דווקא אוהב להיות "במקומות בהם המוזיקה מחוררת את עור התוף. אני מתלהב כשאני רואה עשרות אנשים מקפצים במקצב אחיד". לכן, הסכים להתלוות לסטודנטית מקומית לבילוי באחד המועדונים החמים של שטוקהולם, שם ציפתה לו הפתעה. "חמש דקות של בהייה במקום הספיקו לי כדי להבין שמשהו כאן מוזר. בדרך כלל אין לי בעיה עם אחידות. אבל כאן, האחידות הייתה שונה. לא עוד בלונדינים. לא עוד ממלכת ברבי, כי אם ג´יילו וחבר מרעיה - כולם היו שחורים! עמדנו לנו, קבוצת סטודנטים יהודים לבנים, באמצע מועדון היפ-הופ ותוהים 'מה לכל הרוחות אנחנו עושים כאן? ומאיפה הגיעו כל האנשים השחורים האלה לשטוקהולם?'. נזכרים במשפט המפורסם 'כשאתה ברומא, אל תהיה יהודי', התחלנו להשתלב בסביבה".
ובאמת, מה יהודי טוב עושה ביום שישי? הולך לבית הכנסת. לפחות, אם הוא בגולה, ובמיוחד אם זה ערב ראש השנה. "לקחתי את החולצה הלבנה החגיגית שלי, לקחתי את הכיפה הסרוגה ושמתי פעמיי לעבר בית הכנסת הגדול בשטוקהולם", הוא מספר. לאחר בדיקה בטחונית, הוא התיישב לצד חבריו מהכיתה, במקומות המעורבים גברים-נשים. "מיהרתי לפתוח את הסידור, מעמיד פני מומחה ביהדות - הכיצד ישראלי יכול שלא להבין ביהדות? כמובן שלקחתי את הסידור הלא נכון... לאחר שאיש יהודי מבוגר הביא לי את הסידור המתאים החל הטקס להתנהל. נרגעתי ונשענתי לאחור, צופה בעשרות היהודים הממלאים עד אימה את בית הכנסת. בית כנסת? סליחה. התכוונתי לכנסייה היהודית. כי איך שהרבי סיים את המשפט הראשון נשמע מאחור רעש. יותר נכון, נשמעו מאחור, צלילי אורגן וצלילי מקהלה... הגוספל היהודי חי, קיים ולוהט בשטוקהולם".
את שאר עלילותיו של צפניה בארצות הצפון (כולל האיל המצולם כאן, שמסתובב במוזיאון הפתוח "סקאנסן" בשטוקהולם), תוכלו לקרוא בבלוגו.




כתובת ישירה לדף זה perkol.itgo.com/blog-tzfania.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

81