העולם על פי הסובייטית / מאת שרית פרקול

יום רביעי- 14.7.04

עוף מוזר

היא קוראת לעצמה "יפה וערומה בתיאטרון רוסי". מי שהדימוי הטעון הזה מדבר אליו, מוזמן להתפלש בבלוג חמוץ-מתוק של נערה על סף גיוס



www.israblog.co.il/11585

היא רק בת 18, היא עוד צריכה ללמוד להפסיק להיות צינית, לא להתבייש מאנשים, להפסיק לבהות ברצפה ולהגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון. אבל בינתיים, בעלת הבלוג "אמן תשארי לבד לנצח", הקוראת לעצמה "סובייטית" או "יפה וערומה בתיאטרון רוסי" (על פי אותו שיר של אביתר בנאי), משתמשת בבלוג שלה, בין השאר, כדי לשכלל את הציניות. בראש הבלוג היא תלתה תמונה של רגלי עוף כחולות ("רגליים קרות"), בטורצד היא מנהלת מיני-פרויקט להוראת השפה הרוסית, ובפנים היא מתגססת עם פוסטים בעלי כותרות כמו "תחת", "בולבול", "ציצי-שפיצי", "קקה ופיפי". אבל חוץ מהמקרה האחרון ("פות"), מתחת לכותרות האלה, טריק קטן למשוך קוראים, מתגוללים פוסטים רציניים ובוגרים, חלקם עצובים, חלקם מצחיקים, רובם ככולם אינטליגנטיים ועושים חשק להכיר.

נקודות החן של הסובייטית הן מקור לא אכזב לעוגמת נפש ולשעשוע בוזמנית:
"למה יש לי נקודות חן דפוקות, במקומות הכי דפוקים בגוף? ולמה לעזאזל קוראים להן נקודות חן?! אוקיי, אני לא מהבחורות שחושבות שנקודות חן זה מכוער, אבל.. שמע ישראל.. איך הן הגיעו למקומות האלו, ולמה הן נראות כך? למה הן תקועות בכל פאקינג חור בגוף, כמו למשל.. כף הרגל שלי?! איך זה הגיע לשם? או לתחת שלי.. שישאר לבן.. אני לא רוצה עליו נקודה חומה קטנה :( אני לא רוצה נקודה על האמה שלי, אני לא רוצה על הגב, לא על הרגליים, ובטח שלא על הבטן :( למה אני כ"כ דפוקה?" ואז באה רשימה ארוכה של כל הדברים שכביכול דפוקים אצלה.

הכותרת האטרקטיבית "תחת" מתנוססת מעל הכותרת "תפתח חלון", בו היא מספרת:
"רוב השעורים שמתנהלים בכיתה מבוזבזים בד"כ על ריבים, איתי כמובן, על האם לסגור או לפתוח את החלון, ואם הוא כבר פתוח, אז האם הוילון יכסה את החלון, שזה בעצם, עושה את אותו האפקט של חלון סגור. אני אישית, לא רוצה לנשום את החיידקים המטונפים שחיים בפיהם, גרונם, קיבתם ואחוריהם של אנשי הכיתה. אולי להם זה נעים, אבל אני מתכננת לעצמי עתיד סוער ונטול שפעות למיניהן בימי ילדותי. ברגע שהחלונות סגורים ואין אוורור, רוב הסיכויים שתדבק מאנשי הכיתה, מאשר שהחלון יהיה קצת פתוח ותנשב עליך רוח שאולי תצנן לך קצת את הפטמות. חשבתי אולי לצאת מהבועה הקטנה שלי, לחשוף לכל את הצד הוונדליסטי שלי, ו'להעלים' בטעות את חלונות הכיתה".

באותו פוסט עתיר תכנים היא מספרת על חיות המחמד שלה, ועל הילד הרע שבתוכה: "בכלל, אני חושבת שאני מסתדרת הרבה יותר טוב עם יצורים מיקרוסקופיים מאשר עם בני אדם. זה לא רק החיידקים ששולטים בי ביד רמה, אלו גם קרדיות האבק. כזכור, חדרי הוא בית לכל המי ומי, במיוחד כי אני עצלנית, ואת רוב פעולות הניקיון אני עושה פעם בחודשיים. זו באמת לא אשמתי שאין לי כוח לסדר ולהניח את הדברים במקומם. זה הילד הרוסי והרע ששוכן בתוכי. הורס הוא הכול, הילד הרע".

ושיר הלל לאיבר שעליו נהוג לשבת:
"הוא בא בכל הצורות, הצבעים, הגדלים והמינים. הוא עגול, שטוח, שזיפי, נוזלי, מקומט, נפוח וסימטרי. הוא חלק, מחוספס, מחוצ'קן, שעיר, מצולק או נקי. הוא שיא השלמות, וגם שיא הפגמים. אף אחד לא חושב על שלו, אך כשמישהו אחר מפנה לך את גבו, זה אולי הדבר הראשון שתנעץ בו את עיניך.... הוא רך ונעים, כיף לאחיזה, והכי הכי אני אוהבת, בחורף, כשהוא חשוף קצת לפני המקלחת.. הוא קופא מקור ואז המים הרותחים במקלחת פשוט מפשירים אותו. איזו הרגשה מופלאה!
הוא משתלב בצורה מושלמת בתוך המכנסיים, ומגוון הצורות שהוא מגיע בהן גורמות לי להתאהב במקום הזה בכל פעם מחדש. למה לי אין אפאחד שאפשר לאחוז את ישבנו?"

ואפרופו אפאחד, ערב יומולדתה ה-18, הסובייטית פירסמה בבלוגה קול קורא:
"מחרתיים יום הולדת. לא אתפלא אם כשאתעורר בבוקר יום שני אמצא קמטים על פרצופי, אטבול לחם בכוס תה, אחטוף אוסטיאפורוזיס או מקסימום סרטן השד, אעטוף את ראשי במטפחת ערבייה ואבין שאף חזייה לא תרים את שדיי מאיזור הברכיים. אני שונאת להזדקן בשנה. לפחות אהיה חוקית.. מישהו רוצה לעשות אותי?"
הצעות איך "לעשות" אותה התקבלו בפוסט היומולדת עצמו. ההצעה הנבחרת: בתיאטרון רוסי... (על הבמה, מול אולם ריק)

בפוסט No brain – No pain מתוודה הסובייטית בהתמכרות לאינטרנט מאז כיתה ז' ומאבחנת נטיות מעצבנות של בלוגרים:
"יש בלוגים, שאני מראש יודעת לא להכנס אליהם. תקראו לי נאצית, תקראו לי אנטי-בלוגרים ותגידו שאני לא סובלנית. אבל אני שומרת על הבריאות שלי. ושלהם.... בלוגים שיכנסו רוב הזמן לרשימת הבלוגים שלא אכנס אליהם לעולם - בלוגים של אנשים שנהנים לעסוק במשיכת אותיות. מישהההההההו יכול להסביייייייר לי מההההההה הקטעעעעעעע בלמשוךךךךךך אותיווווווות?!?! רק לי זה נורא נורא כואב בעיניים? :(
לעתים, יחד עם משיכת האותיות, ניתן יהיה למצוא גם המון טעויות כתיב, שנכתבות כנראה בכוונה. אותם בלוגרים תועים וטועים, כנראה יחשבו שזה ממש מגניף לכתוף ככה מאשר בדרך אחיירת. כי מילים כמו טוף, ספפה, שולת, חמוט, מוייתק שילי, ניישמה שילי וכוליי וכוליי, הן מילים שבאמת היו צריכות לקבל עיוות בשפה העברית! כי לא מספיק שמילים רבות נעלמות לנו מאוייצר המילים, צריך גם להוסיף טעויות שנעשות בכוונה! נהדר!
2ל1גים של אנש1ש'ם מX1ד מעצ2נ'ם שח1ש2'ם שזה מהההה זהההה מגניף לכתו2 עם מ790ים במק1ם א1ת'1ת, או של השתעשעות בכל מיני סימנים קטנים כמו צלב, סימן רשום, טריידמארק ואני לא יודעת מה עוד קיים בשוק כיום. זה לא מובן, לא ברור ולא אנושי לעשות לנו את זה. פוסטים על אהבה. נמאס. יצא לי מכל 666 החורים שלי בגוף. זה מעצבן, מרגיז, מדכא, מטופש, לא מקורי, לא מעניין ובכלליות, חרא גולמי! אהבה היא לא, ואני חוזרת, לא הדבר הכי חשוב בעולם. קיים הרבה מעבר לזה, ואני גם לא מתכוונת למוזיקה, וכאן אני עוברת במעבר חד לאנשים שהבלוג שלהם מתקיים רק מציטוטי שירים כאלה ואחרים, או רשימות אין סופיות של להקות מטאל קשוחות ונידחות אי שם בנורווגיה הרחוקה".

לא מזמן היא כתבה, בלי שום ציניות, שהיא מפחדת:
"מהעתיד. מהעתיד הקרוב. ממה שעלול לקרות לי בעוד חודשיים. או מחר. או אפילו היום. אני מפחדת שכשאלך לצבא, אף אחד לא יישאר ואהיה מנותקת לנצח מהשאר. אז בחיים לא יישאר שם מישהו בשבילי שירצה אותי. לא מאמינה יותר בכלום ובאף אחד. כל אחד שובר אותי בדרכו שלו. כל אחד עובר חוטף קוטף קולע לו זר. וכשמגיע דבר חדש לפתח דלתי, אני כ"כ רוצה להתלהב לאחרים ואני לא יכולה. כי גם זה בטח יתנדף לו בעוד כמה ימים. כי שום דבר בחיי לא אמיתי. אין אף אחד שאדע בוודאות שהוא שם. גם כשמבטיחים לי ומנערים אותי בכתפיי, שאני אחלה אדם, ושאני חכמה ומדהימה ואפילו.. יפה.. איך אוכל להאמין לזה, אם אף אחד לא מאמין לזה בעצמו. אף אחד לא מראה לי שזה נכון. נמאס לי שמתאכזבים ממני. כבר אין לי כוח. ונמאס להסביר כל דבר שעשיתי או לא עשיתי. וכל משפט שאתה אומר בלי כוונה, פוגע בי. דוקר את לבי ומקיז את דמי. ואתה גורם לי להרגיש לא בטוחה במה שאני כי אולי גם אני לא מספיק טובה מול שאר הבנות. אז אשאר לבד. אני ומיליון החתולים שאגדל. זקנה וערירית".

אבל, כפי שכתבה כעבור חודש בלבד:
"אני לא אוהבת להתמרמר על חיי. אני לא אוהבת להיות דיכאונית ואחת שדורשת תשומת לב. אני אוהבת את המאורה המזוהמת והחשוכה שלי, בה אוכל להתבודד ולהתנתק משאר העולם. גם אם הוא רוצה אותי. אני לא אוהבת להרגיש נזקקת, אני לא אוהבת כששואלים אותי למה יש לי הודעות הוואי אובדניות באייסיקיו. אין לי שום קטע או פוזה. כשאני מרגישה רע, אף אחד לא יודע על זה. כי אני שומרת את זה בפנים. עמוק עמוק בתוך הפופיק הרוסי והרקוב שלי. שומרת את זה טוב, עד שזה מתפרץ החוצה. ואף אחד לא שם לב....
יוּני. חודש חדש בו אני באמת הולכת לשקם את החיים שלי. לתקן את כל מה שנשבר בטעות בדרך ההרס העצמית שהייתה לי במאי. חודש של דף חדש. חודש של עיצוב חדש ומושלם, לדעתי. חודש בו אני אעשה עם עצמי משהו, ולוּ הקטן ביותר. אגיד מה שאני באמת חושבת ומרגישה. ולא אכפת לי מהתוצאה. חודש בו אני אצא מהבית, ואזיז את עצמי ואת הישבן העצום שלי. חודש בו לא אתן לאף אחד לפגוע בי ולא אתן לאף אחד לדרוס אותי. חודש שאנצל אותו עד תום, כי אח"כ לא יהיה עוד חודש. החודש המלא האחרון בו אני עדיין ילדה, צעירה, רכה, תמימה. חודש בו אבטיח לעצמי שאשתדל להיות כמה שפחות מדוכאת. חודש בו אנסה לשפץ את עצמי כמה שיותר. חודש בו אעשה מה שהבטחתי לעצמי מהקיץ שעבר. חודש בו לא אתבייש להיכנס לבגד הים שלי. חודש שבסופו אצליח ללבוש את החצאית למסיבת הסיום. חודש של סגירת מעגל", והיא חותמת בשורות מהשיר האלמותי של גלוריה גיינור, I will survive

היום הסובייטית ממש ניצבת על סף גיוס ועסוקה בהתארגנויות, אבל כשהשיקה את הבלוג, באוגוסט 2003, היא רשמה, תחת הכותרת "איזה צבא ירצה לקחת אותי בכלל?!":
"רק המחשבות על זה מטריפות אותי ולא נותנות לי מנוחה ובכל פעם שאני חושבת על מה אני כבר יכולה לעשות בצבא (חוץ מלערבב קפה עם כפית בספל גדול ולהיות מחוייכת מNine to Five) פתאום נולדים להם עוד עשים בבטן שלי, ואני צריכה למלא את הכל בנפטלין, אז אני הולכת למקרר (אני כבר הבנתי מזמן למה חיילות משמינות בצבא)". הדבר היחיד שנראה לה, אולי, זה מש"קית ממטרות, "שאוכל בכיף לרוץ עירומה על הדשא בין הטיפות".



כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-soviet.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

3