Sarit Perkol's Internet columns, Maariv
יש לכם בלוג מעניין?



העולם על פי שולה / מאת שרית פרקול

יום רביעי- 4.8.04

סינגלית לדוגמה

מאחורי בעלת הבלוג "עצמאית בשטח" מסתתרת, לא באופן מדי הרמטי, אשה שעושה דברים די מיוחדים, כאלה שבדרך כלל אנחנו רואים רק בסרטים

www.israblog.co.il/20218

"אני שולה (שם בדוי), בת 36 (כרונולוגית. נפשית – הרבה פחות), מתקיימת בת"א, מטפחת קריירה, מאחורי מערכות יחסים כושלות, לפני (מן הסתם) עוד מערכות יחסים שתכשלנה. סקרנית ואוהבת להתנסות, משתעממת מהר ומחפשת את הריגוש הבא, לא סומכת על אף אחד, לא סומכת גם על עצמי אבל איכשהו יוצאת תמיד ללא פגע, נהנית מדברים פשוטים, מתפלאת כשמישהו מתאהב בי (מה, הוא דפוק?), לא מתאהבת כמעט, אוהבת בעלי חיים (כבר אמרתי), בעלת חוג מצומצם של חברים קרובים (עושים הכל אחד בשביל השני). נראית "בסדר", לא משהו מיוחד - אבל יכולה "לדפוק הופעה" כשצריך, בעלת חוש אסתטי מפותח ועין רגישה לפרטים, ובמקביל – נוראית בתקשורת עם אנשים", כך מגדירה את עצמה בעלת הבלוג "עצמאית בשטח".

למה דווקא שולה? היא מסבירה שהשם הזה "מסמל בעיני פשטות וצניעות סטייל שנות החמישים. משהו שהייתי רוצה להכניס לחיים שלי. להיות קצת יותר 'שולה' – כזו שיש לה בית חם ומשפחה תומכת, אורח חיים מסודר ומאורגן, שמלות מגוהצות ונעליים מצוחצחות. 'שולה' אוכלת שלוש ארוחות מסודרות ביום, לא נוגעת בחטיפים, שותה מקסימום פונץ' ולא חולמת לעשות דיאטת סיגריות. תמיד יש לה ממחטה נקייה בתיק והיא לעולם לא תצא לרחוב עם ג'ינס קרוע או בלי חזייה. ועוד לא דיברנו על הקשר שלה עם בחורים. אני יודעת שאני לא ממש יכולה להיות 'שולה', אבל לשאוף לכך אפשר?"

בטח שאפשר. גם אנחנו לא נדבר כאן על הקשר שלה עם בחורים. כלומר, כמו לכל סינגלית מחוברת שמכבדת את עצמה, שולה נוטלת את חלקה בגברים נשואים, בגברים צעירים ממנה, בגברים מיותרים, ובבלוגה היא מדווחת על כך די באריכות ובחן רב. אבל את זה אפשר למצוא אצל הרבה בלוגריות אחרות, ואנחנו כאן כדי להצביע על הייחוד של שולה. אז מאחורי שולה מסתתרת, לא באופן מדי הרמטי, אשה שעושה דברים די מיוחדים, כאלה שבדרך כלל אנחנו רואים רק בסרטים, וכותבת עליהם באופן אינטליגנטי ומענג. למשל, מודל עירום לציירים.

"היש עבודה פשוטה מזו?" כותבת שולה, "כל שנדרש הוא להתגבר על מחסום הבושה הראשוני, ולבצע אקט ההתערטלות בפני חבורת זרים לאור הפרוז'קטור המסנוור. אחרי שעושים זאת פעם אחת – נראה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. עכשיו כל שנותר הוא לתפוס פוזה מסוימת, רצוי נוחה ככל האפשר, ולא לזוז במשך מקסימום 45 דק'. קלי קלות. וגם כסף טוב יחסית". אבל מתברר שזה דווקא לא כל כך קל. "מתי בפעם האחרונה ניסיתם לקפוא בתנוחה מסוימת, אפילו תנוחה נוחה – למשל ישיבה על כורסא – למשך 10 – 15 דק' שלא נאמר חצי שעה? לקפוא ממש. לא להזיז את הראש, לא להזיז אף איבר. אחרי כמה דקות התחושה נעלמת מאיברים מסוימים, פתאום צריכים נורא לשירותים, להתעטש, לגרד באף או בראש. לפעמים מגיע איזה זבוב ומתחיל לחוג סביבך במעגלים, שלא לדבר על ג'וק החוצה פתאום את החדר במרוצה מבוהלת ואת מתפללת: 'רק שלא יחתוך לכיוון שלי. אלוהים. אני מתה במקום'. פעם נפלה קטיושה בסמוך למבנה בו התקיים שיעור ציור, רוב התלמידים רצו מיד החוצה ואפילו לא טרחו לסגור אחריהם את הדלת. שניים שלושה נשארו והמשיכו לצייר, ואני? אני לא הנדתי עפעף". היא מסבירה שיש שתי אסכולות כדי לשרוד את השעות הארוכות האלה: מיקוד, ולעומתו ניתוק. ובסך הכל, היא אומרת שזה עשה לא "רק טוב". אין לה בעיה להגיע לכיתה גם אם נוסף לה חצי קילו במותניים, היא לא רצה להתאבד אם באמצע השיעור היא שמה לב שפיספסה כמה שערות על הרגל. זה גרם לה, לדבריה, לאהוב את עצמה. לא מזמן, היא גם פרסמה פוסט בו היא משתפת את הקוראים בחוויותיה מסשן צילומי עירום שלה, כולל דוגמית.

מה שיפה בפוסט הזה, מלבד הצילום עצמו, הוא ההגיג הזה:
"האם זוהי לא תמצית דמותך הוירטואלית, שולה? מטפחת בלוג של משחקי מילים, רמיזות, ניתוחי אופי ואימרות שנונות. מקיימת מופע התערטלות נפשית בפני הקוראים, חושפת את הצדדים האפלים של חייך, יצר ההרפתקנות שלך, האהבות המיוסרות, המשברים, האובססיות. מציגה לראווה פוסטים מרוססים בדם ליבך ויושבת בצד, מסתכלת על מי שבא ומתענג.... האין זו אשליה? מקסם שווא? האם אינך מטשטשת את עובדת היותך בסך הכל בחורה רגילה, לא ממש נחמדה, עובדת קשה בימים ונופלת עייפה בערבים, נמאס לה להרשים את כולם, להתאים את לוח הזמנים שלה לפרטנרים הבלתי-מושגים שלה. את רוצה לקום ולצעוק בקול – אני לא כ"כ קשוחה וחזקה, אני אפילו די קטנה וחלשה. אני מכילה הרבה יותר מאשר יצר הרפתקנות וכושר הישרדות, אני מתבלבלת מתפתה ועושה טעויות, וגם לי מתאים שפעם, פעם אחת, מישהו יחזיק בידי ויגיד לי 'תהיי רגועה, תסמכי עלי'".

כשהיתה סטודנטית, שולה התפרנסה משיחות אירוטיות. "מהר מאוד קלטתי את הרעיון: גברים אוהבים חיזוקים. נקודה. שיגידו להם שהם גדולים ומוצלחים והכי טובים בעולם, שישמעו שמי שנמצאת מהצד השני של הקו היא הכוסית האולטימטיבית ושכל מה שבא לה בערב קיץ חם זה להיות איתם ולהגשים להם כל פנטזיה אפשרית. חבל רק שקו הטלפון מפריד בינינו 'אולי תתני לי כתובת, מותק? תוך 10 דקות אני אצלך ותראי איזה טוב אני יעשה לך' 'בטח. אתה תעשה לי הכי טוב בעולם. אחחח רק מהקול שלך אני רטובה כולי. בוא, נשמע אותך. מה תעשה לי כשתפגוש אותי?'. נו, חמודי, תזדרז. משלמים לי עבור 15 דק' שיחה, אני לא עובדת בחינם ורשימת הממתינים אחריך עוד ארוכה", היא כותבת, ולמי ששואל את עצמו מי לעזאזל מתקשר לשירות כזה, ועוד בתשלום, משיבה שולה: "כל בית ישראל. מבוגרים וצעירים, חנונים וערסים, בורים ומשכילים, חמודים ומגעילים, ביישנים ונועזים. כ – ו – ל – ם".

שולה גם מפרסמת בבלוג שלה צוואה, כולל חלוקת רכוש מדוקדקת (אחרי 120), עד לרמה של אוסף קופסאות הגפרורים.
והבלוג, מה יהיה עם הבלוג?
"אם אני אמות פתאום, ללא התרעה מוקדמת, הייתי רוצה שהבלוג שלי לא יישאר חשוף לכל, ללא השגחתי, ללא נוכחותי. הוא מעשה מרכבה של רגעי חיים, זיכרונות ומעשים, חוויות ואנשים, חלומות ונפילות, שאיפות ואכזבות. מוזכרים בו אנשים שאינם עוד חלק מחיי, וכאלו שעדיין לצידי ובליבי, וגם אם אינם מכירים אחד את השני – הם חולקים מכנה משותף, הם עיצבו אותי למי שאני. הבלוג שלי הוא אני, נשמתי ודמותי. והייתי רוצה שהוא יעלם יחד איתי, לאט לאט, באופן טבעי. בכל שעה ינשרו ממנו כמה אותיות, סימני פיסוק וצרור תגובות. הפוסטים ילכו ויתפוררו, יתאדו ויטשטשו, ייעלמו. כמוני."

נ.ב. לא מעט בעקבות הפרסום בשבוע שעבר, על פרויקט השמנה של נוי-לי, קמה בבלוג "אישה והעיר הגדולה" מהומת אלוהים. אנשים התרגזו על ה"מניפולציה", על כך שהועמדו במבחן, למען רדיפת הרייטינג. נוי-לי היכתה על חטא. נדמה לי שסלחו לה.



כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-shula.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

14