העולם על פי רחלי וארז / מאת שרית פרקול

יום שישי 3.12.04

בלוג כפול ארבע

רחלי מבשלת, מצלמת, יוצרת ומתהגגת, ארז מזכיר שדיסלקציה אינה מחלה סופנית



http://heb.bitsofmagic.com

"מבשר הסתיו אינו באמת החצב, גם לא הנחליאלי, אלא המראה של נשים רועדות מקור בבתי משרדים", כותבת רחלי זוסימן בבלוג שלה, "ביטים של קסם", ומוסיפה: "הסתיו התחיל, וקר לי. אני, ילדת טבע שכמותי, מסתובבת לי בסנדלים ובחולצות קצרות, ומוצאת את עצמי קפואה מקור באוטובוסים, במסדרונות בעבודה, בכיתת הלימוד באוניברסיטה. השבוע נשברתי והתחלתי ללבוש חולצות עם שרוול ארוך, ללימודים הצטיידתי בז'קט מפליס, שהפחית אך במעט את הקור. רגליי נותרו קפואות. מהחזקים בעקרונותיי היה העיקרון של נעילת סנדלים עד שמתחילים הגשמים (הגשם הראשון לא נחשב). האם השנה אשבור את העיקרון הזה? אני קרובה לכך. אני חושבת שאני מתחילה להזדקן".

רחלי, שחגגה בתחילת החודש את יום הולדתה ה-26 ואת יום הנישואים השני שלה לדודי, "נשמה תאומה", נמנית עם האמהות המייסדות של סצינת הבלוגים העברית. בלוגה הוותיק, "ביטים של קסם", התפצל לארבעה חלקים, והוא משמש, בעת ובעונה אחת, בלוג בישולים ומתכונים, בלוג יצירה, פוטובלוג ובלה-בלה בלוג (סטנדרטי), בו נכלל הקטע על הסתיו.

היא כותבת על מכת הפלאפונים בתחבורה הציבורית ("כנראה שבישראל של סוף 2004 כבר אין משמעות לשיחות פרטיות ואישיות. דברים שהיינו לוחשים בחדרי חדרים בטלפון, ומקווים שאיש אינו מאזין לשיחה, נצעקים כעת בקולי קולות בפלאפון, כדי שחלילה אף אחד מהנוסעים באוטובוס או ברכבת לא יפספסו את הנאמר. אני נוסעת הרבה בתחבורה הציבורית, וכל יום, בוקר וערב, נאלצת להיות מאזינה בעל כורחי לשיחות של הסובבים אותי. כשהאוטובוס הומה אדם, השיחה כמעט נבלעת ברעש הכללי. אבל יצא לי לא פעם להיות צד שלישי של שיחה שנזעקה בקולי קולות באוטובוס כמעט ריק"). היא מביעה את אכזבתה מקריאה שנייה של "נשים קטנות": "התברר לי שהספר הוא בעצם ספר נוצרי המטיף (בצורה עקיפה) לחיים המבוססים על העקרונות הנוצריים". היא ממליצה על הצגות תיאטרון ("קוויאר ועדשים"), על ספרים אהובים ("המשחק של אנדר", "הצל של אנדר") ועל מוזיקה (אירית).

ב"פשוט מבשלת" אפשר למצוא בין השאר מתכון למאפניס אוכמניות ולארוחת פיקניק מומלצת, וב"עשר אצבעות" היא מציגה עבודות יד. בבלוג התמונות מככבים חתולי המשפחה. היא כותבת, עם אזהרה מראש שהפוסט לא נועד למי שאינו אוהב חתולים: "החלטנו לעשות לחתול הקטן דיאטה. האמת היא, שהחתול הקטן הוא בכלל לא קטן. בגלל שיש לנו 2 חתולים (דקסטר הג'ינג'י, בן שנתיים וחצי, וז'אן לוק השחרחר-אפרפר, בן שנה), אנחנו קוראים לאחד 'חתולי גדול' ולשני 'חתולי קטן'. האמת היא ש'חתולי גדול' הוא אתלטי, ו-'חתולי קטן' (להלן, ז'אן לוק) הוא חתול שמנמן עם בטן לא קטנה בכלל (אבל מה, כזה מתוק!)".
בפוטובלוג יש גם תמונות נופים מטיולים. מי שרוצה להתוודע אל רחלי בזריזות - יכול להקדים ולקרוא את הדף "35 דברים".

~ ~ ~ כולם דיסלקטים, רק לא יודעים את זה ~ ~ ~

"כל המדינה הזו אידיוטים-מטומטמים-דיסלקטים" הוא אומר. אני מסובב אליו מבט חצי זועם על הבורות שלו ושואל "איך נראה דיסלקט?", הוא שותק, חושב רגע ואז ושואל "מזתומרת?!" כשהוא בעצמו מחבר את המילים כאילו ישבנו עכשיו על הברזלים בשכונה. "אני דיסלקט. אתה יודע?" אני אומר לו. נעים מאוד, ארז זוננשיין. אני נראה יותר חנון מחנון, מצד אחד זה עזר לי עם בחורות ובבית הספר לא ראו בי 'טראבל-מייקר', אבל באותו מוסד גם ציפו ממני ליותר. בקושי סיימתי יב שנים, מערכת החינוך כמעט פלטה אותי לולא היה לי מנהל שראה בי קצת מעבר לישיבה על מחברות וספרים. כשהייתי בכיתה ז' גילו שאני דיסלקט, והמשפט הראשון שאמרה לי המאבחנת היה: "כולם דיסלקטים, הם רק לא יודעים את זה".
הציטוט הזה, שמקדים פוסט ארוך בנושא דיסלקציה, מתפרסם בבלוג של ארז, "א"ז ועכשיו". כן, גם דיסלקטים מוצהרים כותבים בלוגים (בניגוד לסתם כאלה שכותבים בשגיאות כתיב). ארז, בן 20, מסכם את הפוסט הנוגע ללב הזה, שכמעט חף משגיאות, במילים: "כשאני אומר שהזמנתי אלי הביתה עשר אנשים, אז מתקנים אותי ואומרים לי שצריך להגיד עשרה אנשים. אני בתגובה עונה כי זה הבית שלי ואני יודע כמה הזמנתי. בעזרת הצחוק למדתי שדיסלקציה זו לא מחלה סופנית. עד היום אני לא יודע איך נראה דיסלקט. אבל בכל פעם שסממני הדיסלקציה מופיעים בחיי, אני מוציא את הפנקס שלי וכותב את הרגע כדי שלא אשכח, כדי לראות איך בכל שנה אני מתקדם עוד ועוד".


כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-racheli.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

330