כשביקשתי שתכתוב לי קצת על עצמה, היא מסרה, בגוף שלישי, שהיא "קודם כל ציירת, היא לא מסוגלת לצייר כי כרגע היא בארץ ויש לה מחסום. היא גילתה את כלי הכתיבה, ומנסה לפתור את המחסום הזה. השאיפה היא לבדוק התלבטויות והתמודדות של עקירה לאורך זמן. זה דורש חשיפה". בפועל, יש לה הגיגים שגם אם הם מאוד אינטימיים, מבחינת עוצמת הרגשות, הם גם מאוד ציבוריים, מבחינת הנושאים שלהם. היא מדברת, בעצם, על ציונות, אבל איכשהו, כשקוראים את זה בבלוג שלה, זה מקבל זווית שונה לגמרי, שלא לומר - ירוקה לגמרי.

בפוסט הבכורה של הבלוג היא הסבירה את הכותרת הבוטאנית:
"אפשר לברך המון מזל טובים. אבל, המזל טוב הגדול יגיע רק בביצוע העקירה מהעציץ הקטן (=ישראל), לגינת הירק המאוד ירוקה של השכן (אוסטרליה). יותר מהכל מעניין אותי, האם האמרה הידועה והמעצבנת כ"כ, באמת מתארת את האמת? האם גינת השכן ירוקה יותר? האם לא?! האם זה רק נראה ככה מצילום רחוק של תייר עם שאיפות גדלות של ויזה? וידיים זריזות שממיינות את תוצאות גוגל מוגל?! בכל אופן, העציץ נעשה צפוף מידי, השורשים שלי נמחצים ונחנקים בתוך העציץ הקטן שהיקצו לי פה. מים אין מספיק... הכנרת מלאה בנוזלי גוף צהובים, במקום מי גשמים טהורים. וזיבול... טוב, מזה אפשר להשיג הרבה כאן, ולכן אני עוד עלולה לקבל רעלת בטעות. הגיעה ההחלטה לעשות מעשה. האמת, ההחלטה כבר נעשתה מזמן. למעשה, אם להיות כנים, ההחלטה נעשתה עוד כשהייתי שתיל רך, שזה עתה חלץ את מדיו הירוקים המגואלים בהרבה כאב שלי, ודם של חברים, ובעיקר בהרבה אמביציה וסקרנות לדעת ולגלות גנים ועולמות חדשים. עבר כבר עשור מאז ההחלטה. מאז חלו תהפוכות בעציץ שלי. עדיין אני לא מבינה איך העציץ לא גדל או הוחלף עם השנים. כיום, הגינה של השכן לא מחכה לי, אבל אני עדיין עורגת אליה. גם אם יסתבר שהיא לא כ"כ גדולה כמו הג'ונגל שחלמתי עליו בצעירותי, עדיין, היא יכולה לשמש מעבדת פיתוח והזרעה מצויינת. ייתכן, שעוד נייצא משם לכאן".

מי שרוצה להתעמק בפשר הכינוי "פטרוזיליה", מוזמן ישירות אל הפוסט שכותרתו האנגלית When In Doubt, Use Parsley בו היא מבארת:
"היתרון של ה'פטרו זילייה', שהיא תוספת לכל מנה או גינה בעולם... ישנם זנים שונים, וכולנו משפחה ובעצם אותו עשב בדיוק. ממש כמו בעציץ הכחול - לבן שלי, כך גם בגינה של השכן (=אוסטרליה). מה שיכול להבטיח לי "ה_פטרוזיליה" הדוברת, לשמור על שלמות תהליך הצמיחה. ראשית, הPETRO ZILLYA מקשט את האוכל וגם מוסיף גימור לטעם. ערפדים חייבים כמה תבלינים אחרים בשיפור הטעם. לדעתי הצנועה העם המובחר לא סתאם קיבל מהירוק ירוק הזה (ו...לא אני ממש לא אוהדת של מכבי חיפה... אבל, אולי צריך להתחיל?!), הוא קיבל, ולפעמים שכח... שנית, עשב כמו עשב, בד"כ כלל אין הוא מוערך מספיק. (עובדה: רק לאחרונה, התחילו להשתמש בעשבי בר לזרי כלות). דבר נוסף, העשבים הירוקים של אוסטרליה, מתפנים תמיד לכיוון הכחול והלבן. בניגוד לעשבים ב'תפוח הגדול' ובסביבתו, שם לא מכירים מספיק ולא לומדים את הכחול והלבן מספיק". ומי שרוצה ללמוד עוד על הפטרוזיליה, היא מביאה בפוסט הזה לינק אחד אמיתי וכולל מתכונים, ולינק אחר לבלוג באנגלית, מעוצב ונעים להפליא, שנושא את אותה הכותרת עצמה.

ירוק זה גם כסף, וגם לכך היא מקדישה פוסט, "הירוק הירוק הזה" עם אוריינטאציה פטרוזיליאנית:
"בחרתי ללכת עם ליבי וכישורי המאכזבים. את המיליון הראשון לא עשיתי. אבל אני עדיין מנסה לגדל עץ קטן בגינה. בסוף יהיה לי הרבה ירוק :-) הייתי צריכה כבר מזמן לפתוח 'סטארט אפ' עם משקיעים והפקות בבורסה. חברה שתיצור קו"ח מתאימים לכל מי שמגיע לחברה. החברה תספק לו את האופציה להסתובב בעולם, לעשות מה שבא לו באמת, ובסוף הטיול / העברת זמן, או במילים אחרות 'בזמנו החופשי', שפתאום 'עובד' החברה מחליט 'לחזור למוטב', אני מפיקה לו את כל הניירת שהוא צריך להשתלבות מרשימה. האמת גם ניירת לא תעזור הרבה ... אבל, אני בטוחה שנוכל להשיג גם 'קשרים'. 'נאדא' קומבינות בע"מ... "

מוטיב העציצים והגינה מלווה את הבלוג של פטרוזיליה כמעט בכל תחום. גם כשהיא מפרסמת פוסט נוגה ביום הזיכרון, האנלוגיה נמשכת:
"מתי המלחמה הזו תיגמר? לצערי לעולם לא! ולמה לדבר ככה, אתם שואלים? כי אם המלחמה הזו תיגמר תחל אחת חדשה. כבר היו ניצנים לזה. כשרצו לצרף את הפרחים הנופלים של 'נפגעי הטרור ופעולות האיבה', ל'חללי צה"ל', החלה מלחמה: של מי הדם הנקוב יותר?! אלו אמרו, אנחנו פה לא במקרה, אנחנו כאן בשביל ההגנה על העציץ, ואלו אמרו: אנחנו כמו כל שאר העשבים השוטים, אם לא נעקרנו, מגיעה לנו חלקה שלווה. ויזעקו הדמים מן האדמה אל ההנהגה. וההנהגה? איפה הם היו? אלו, כמו תמיד עושים מה שנח להם! מאוד נח לטאטא את הכישלון. בשביל מה ליצור אנדרטאות נפרדות + יום זיכרון נוסף בשנה? הרי זה כמו להודות שלא הצלחנו להשתלט על מטח גשם המתכת האפורה. הבה ונתחכמה לו: ניתן לאלו להילחם באלו, והחזק ישרוד. העיקר שישכחו של מי היתה הפשלה. עשבי הבר והפרחים המקריים, שנקטפו בטרם עת, לא ישובו עוד לעולם".

בסביבות יום העצמאות, היא מפרסמת פוסט מעניין, "נורמה, איפה את?", שעניינו זהות, ציונות, ישראליות ולאומיות. "כשטיילתי באוסטרליה, במקום ממש קטן עם הרבה אנשים מענינים, נאמר לי ע"י מטיילים אנגלים, שמה שמאפיין את המטיילים הישראלים שהם פגשו, שכולם מאוד לאומניים. כולם מגנים על המדינה. נדמה לזרים, שהזהות הישראלית, לא נתפסת בלי חתיכת הקרקע הזו עם כל חילוקי הדיעות כאן והאפר. בניגוד לבריטים למשל, שהיו מטיילים בגאווה עם דרכון אנגלי, ועדיין היו מתיישבים בכל פיסת חור שרק בא להם לנצל ולעשות ממנה כסף. אני תמיד התקשייתי להסביר. איך מסבירים, לאדם שמעולם לא נפצע, על אבדה? איך מסבירים לו על קורבנות? איך מעבירים לו את תחושת האבן הקרה אליה אני צומחת, מתוך מקום חם ונעים? ואיך מסבירים לו, שהיום זה יהיה בישראל, אבל, אם הוא ימשיך לעצום עיניים, מחר, זה עלול להיות קרוב מאוד אליו, ולכל אדם אחר בעולם". ישראל היא הגבול האחרון, היא כותבת, ומסכמת:
"אולי, אם יגיעו ימים טובים, ואזכה לפינה שלי בגינת הירק של השכן, אצליח להסתכל בעיניים אחרות על העציץ שלי כאן. אולי אז, יותר מעכשיו, אני אצליח, לתעל את הכאב ולהימנע מהאובססיה לקילוף הפצעים, וסוף סוף אמצא את הנורמה הנכספת".

אמן.

כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-petro.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?