Sarit Perkol's Internet columns, Maariv
יש לכם בלוג מעניין?



העולם על פי אור שקד / מאת שרית פרקול

יום שישי - 7.5.04

אני נשואה ליפה בנשים

יומנה של לסבית צעירה, שמתכננת להיות אמא יחד עם אהובתה

Bonheur de Vivre - Mattisse

www.israblog.co.il/13875

"אני אור. אני בת 24. אני לסבית. אני יודעת את זה שנים. אני נשואה. לאישה. אני אוהבת אותה יותר מכל דבר אחר. אני עובדת. קשה. קשה מידי. כותבת למחייתי. וגם
לא. רוצה לספר לכם כאן קצת עלי, קצת על מחשבות, הרבה על אהבה". כך מציגה את עצמה אור שקד בבלוג שלה. הבלוג פונה אל הקוראות ("גבירותיי וגבירותיי"), למרות העובדה שיש בין קוראיו גם גברים. אור מסבירה שהיא כותבת כך לא בגלל האידיאולוגיה (למרות שיש), ולא בגלל שרק בנות קוראות (למרות שהן הרוב), "אלא פשוט בגלל שאני מדברת באופן טבעי אל עצמי, אל היפה בנשים, אל החברות הטובות. העולם שלי מורכב ברובו מנשים ואליהן אני פונה תדיר". "היפה בנשים", גיבורת רבים מהפוסטים של אור, היא האשה שאיתה, כבר כחמש שנים. אבל הבלוג אינו עוסק רק באהבה, או רק באהבת נשים. היא כותבת בעצב על סבא יקר שגוסס ומת, על הרגעים הכואבים של החיים, ולפעמים סתם כותבת סיפור אגדה יפה, חיפוש אחר האל אודין.
לעיתים קרובות היא מתפקדת כראש דסק החדשות של הבלוג, מאזכרת ידיעות בנושא נשים, אבל לא רק, ומעבירה לינקים לפרקים נבחרים מדו"ח מבקר המדינה, מבזקים על כדורגל אנגלי, חדשות על ההתעללות בשבויים עיראקיים והתייחסויות מבודחות להצטרפות פולין לאיחוד האירופי ("גפילטע, מאחוריך").

נשארה לנו הצעקה הזו

אור כותבת בעד תוכנית ההתנתקות ש"היא לא תוכנית טובה, ואפילו לא משמחת, אבל היא התקווה האחרונה שעוד יש לנו", ומתהגגת בהרחבה על הבחירה ב"ילדים של חורף 73" בתור שיר השירים של הלהקות הצבאיות. לדעתה, זו "בחירה פוליטית מהמעלה הראשונה. כי כבר לא מעניינת אותנו התקווה, אנחנו צוחקים בציניות כשאומרים לנו 'שירו שיר לשלום'". את "פרחים בקנה ובנות בצריח" היא מכנה "חזון אוטופי" וממשיכה: "את הפאתוס של 'הרעות נשאנוך בלי מילים' קברה לפני שנים תרבות הסמוך והקומבינה, ו'מה אברך לו במה יבורך' זה לא יותר משיר של טקסי זיכרון. אז מה נשאר? נשאר לנו החורף של 73. נשארה לנו הצעקה הזו, הבלתי מתפשרת. 'הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום בבית'. הבטחתם. הבטחתם לעצמכם, הבטחתם לנו, ולא קיימתם. ואתם עדיין לא מקיימים. עכשיו תסתכלו לנו בעיניים".
ואם בעניין עיניים, יש לה פוסט פיוטי בכותרת הזאת, "תסתכלי לה בעיניים":
"מכירות את ההרגשה הזו שמסתכלים לבן אדם בעיניים ורואים בפנים משהו שנראה נורא נורא מוכר? כמו תהום כזו, שמתמתחים אליה, וכשמגיעים מוצאים את עצמנו במקום הכי כואב, הכי שמח, הכי עצוב והכי בטוח. אז ככה זה. לפעמים אני חושבת שלזה בדיוק התכוון המשורר (נניח) שכתב: 'ואם תראו ילדה עם עיניים איילה, תמסרו שאני עוד מחפש אותה'. ואני חושבת, אל אלוהי העולם הזה ושאר העולמות, איזה כיף לי שמצאתי :-)"

היום בו סיפרתי לאמא

לסביות שכבר יצאו מהארון, וגם כאלה השוקלות לעשות צעד זה, יכולות למצוא בבלוג של אור נקודות להזדהות עימן. לדוגמה, הפוסט "איך אור יצאה מהארון", שבמרכזו דיאלוג ישיר ונוקב:
"אולי אני פשוט אספר על היום בו סיפרתי לאמא. שהרי באופן 'רשמי', כך מגדירים יציאה מהארון. לפחות חלק מהאנשים. אז הייתי בת 17 בערך, ולאחי היתה יומולדת. ישבנו בבית קפה, הוא, אמא ואנוכי. יומיים לאחר חתונה של קרובת משפחה. אנחנו אוכלים מרק, ואני מתחילה:
-אני לא אתחתן
-אל תתחתני
-אני באמת לא אתחתן
-בסדר, אז תטוסי עם החבר לקפריסין ותתחתנו שם. לא חייב רבנות
-אני לא אתחתן עם גבר
-מה?
-אני לא אתחתן עם גבר. אני אתחתן עם אשה
-את לסבית?
-כן.
ושתיקה. רק קול הכף הנופלת לצלחת המרק נשמע.
כך, גבירותיי וגבירותיי, יצאה אור מהארון".


בפוסט אחר, לא מזמן, היא מתארת עוד סוג של יציאה מהארון, בנושא הילד שהיא ואשתה מתכוונות להביא לעולם. "אנחנו כבר על כביש החוף בואך נתניה, וחמי וחמותי שואלים: 'תגידו, בנות, מה התוכניות שלכן עם ילד'? ואשתי, היפה בנשים, בפעם הראשונה מאז שהתחלנו את כל התהליך הארוך והמייגע הזה, פשוט אמרה. 'אנחנו עושות בדיקות, אחר כך הולכים לבחור תורם', היא סיפרה להם, ואני ראיתי חיוך קטן יושב לה בזווית הפה".
"ילדים זה ברדק", היא כותבת, מתארת את הנסיונות הבלתי פוסקים שלה ושל בת זוגה "להגיע למצב בו נוכל להתחיל את הנסיונות הבלתי פוסקים להבאת ילד לעולם". הרבה בדיקות, ובעיקר - הרבה מאוד טפסים. "כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שילדים נולדים רק מאמא ואבא. כשקצת גדלתי כבר הבנתי שיש עוד כל מיני אופציות.
והיום... הגעתי למסקנה אחת ומבוססת - ילדים נולדים מטפסים... ג'יזס, כבר יותר פשוט לפתות גבר באיזה פאב. ילדים, יקירי, כנראה נולדים מנייר".
והנה היא כבר כותבת מכתב לילד שלהן, זה שעוד לא נולד, מכתב כמו של כל הורה עתידי בישראל, עם הרצון להגן על הצאצא מפני כל בעיות העולם בכלל וישראל בפרט, אבל בתוכו יש גם משהו מיוחד:
"אני יכולה לראות אותך בדמיוני, זעיר וזועף, בא לשאול למה אין לך אבא.
אני כמעט יכולה לראות אותי מסבירה.
אני יכולה לראות אותך מבין".


כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-or.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

35