העולם על פי ליתוס / מאת שרית פרקול

יום שלישי - 3.2.04

חוטי מחשבות שהסתבכו

היא פורשת את עצמה ברשת, בחתכי אורך ורוחב דקים. אפשר להתמסר בכדוריות הדם וללטף נוירונים חשופים



www.israblog.co.il/Litos

"ליתוספרה היא המעטפת העליונה של כדור הארץ. מבחוץ יש לה קרום דק: האוקיינוסים והיבשות, אבל את החלק הגדול שבה לא רואים. העיקר הוא מה שמתחת לפני השטח: סלעים מותכים. זרימה אינסופית של חומר. זרימה איטית ושקטה שמזיזה יבשות. שלפעמים מרעידה. שלפעמים מתפרצת. אני ליתוס", מסבירה הבלוגרית הוותיקה את מקור הכינוי.
ליתוס שוזרת מילים ותמונות ליצירות קטנות ומרגשות. "הבלוג הזה חוטי מחשבות שהסתבכו. תמשוך קצה. מי יודע לאן זה יקח אותך", היא כותבת. אפשר למצוא בבלוג שלה סיפורי אהבה, סיפורים על הטבע, סיפורים על כאב, לצד הגיגים על היומנאות המקוונת.
"רציתי ליצור לי עוד ממד להיות בו", היא מסבירה, "מקום שבו אין זמן ויש מרחב. כדי לגרום לי לחשוב. לגרום לי לכתוב. המילים, אם אני לא צדה אותן בזמן, נוטות לברוח. לקחתי אותי והנה אני עכשיו, פרושה בבלוג הזה בחתכי אורך ורוחב דקים. אם מתקרבים אפשר לראות את הנימים. אפשר להתמסר בכדוריות הדם וללטף נוירונים חשופים".
בלוגריות רבות מדברות על חולשה לגברים המיטיבים לכתוב, זו כמעט קלישאה. אבל את ההגדרה של ליתוס אהבתי במיוחד: "יחד עם החולשה שלי למילים הכתובות באה החולשה שלי לגברים כותבים. כמו פרפר אני נלכדת להם במילים. הם מגרים לי את המוח ודרכו את העור. זה נעים". ומה קורה אחר כך?
"במעבר בין הוירטואלי לריאלי, גם הגירוי מוכרח להחליף פאזה. המילים הכתובות הופכות לקולות ומראות וריחות. הגוף מתפרק ובונה את עצמו מחדש. באנטרפרייז זה הצליח להם בדרך כלל. אצלי הסטטיסטיקה קצת אחרת, ואם זה לא מצליח אז שנינו מפסידים".
כשזה מצליח:
"מדהים אותי כל פעם מחדש איך בכל פעם אני אחרת. פונקציה מורכבת מאוד של אלפי משתנים בלתי תלויים. אבן קטנה יכולה להתחיל מפולת. רעידות אדמה שקורות בגלל פרפרים. בוא נתפרפר. נרעיד את העור והגוף והמים. שתיקה תהפוך לאט לנהמה. רעידת אדמה". ובהמשך: "השארתי בו סימנים. רקמות רכות הכחילו. אני אישה שמשאירה סימנים".
ויש לה תיאורים כואבים של מחלה, שמשאירים סימנים בקורא:
"הגוף שלי לא תקין. לא תקין הגוף שלי והוא מתכלה בשקט, כמו תולעי עץ אוכלות מחילות בארון ופתאום יום אחד הוא נופל. והגוף הזה עוד צריך לקחת אותי לכל כך הרבה מקומות, להרגיש לי כל כך הרבה נגיעות, צמרמורות, אוושות של רוח התכווצויות של התרגשות וכאב, לרעוד לרקוד לטפס להתמלא לחבק לראות לנשום ולכתוב שורות ארוכות של מילים, אבל הנה הוא מתכלה בשקט ובכל הצצה לתוכו יש תקלות חדשות מסוגים אחרים ועוד בדיקות, ועוד כדורים..."

- לאבא שלי יש סולם -

ואולי הכי יפה, היא כותבת על אביה:
"אבא שלי אוהב לעבוד בגינה. אולי האהבה הזו שלי היא ממנו. לאבא שלי יש סולם, והוא טיפס עליו לנסר ענף משוגע שהחליט לגדול דווקא לכיוון חוט הטלפון. בדרך הוא גם ניסר לעצמו קצת את היד, ואני נורא נבהלתי, אבל הוא שיחק אותה אבא גיבור, שם פלסטר, צחק על עצמו והמשיך. אני בינתיים גירפתי את העלים מהשביל, מזכירה לו שמישהו גר פה. הצטברה לי ערמה ענקית כזאת של עלים, שאחרי שהכלב שלי השתולל בה פעם אחת, התחלתי לתהות מה עושים איתה עכשיו. אבא שלי כבר ירד מהסולם וסיים את התה. 'בואי', הוא אמר לי. 'נחפש במחסן האוצרות'.... המריצה הישנה של סבא עמדה שנים מאחורי המחסן. הגשם והשנים אכלו בה חורים, והיא נראתה לי חלודה ועצובה, ובעיקר לא מועילה. -'היא מושלמת', חייך אלי אבא שלי. -'המחסן הזה עמוס באוצרות. צריך רק לפתוח את העיניים ולהפעיל את הדמיון'. הסתכלתי עליו ושתקתי. ככה זה גם בחיים".
"מה בין בלוג לדפוס?" שואלת ליתוס, ומשיבה, "אולי זה החופש לפרסם כל העולה על רוחך... ואולי זה משהו אחר. משהו בקצב". מצד אחד המהירות, "צורת אקסטזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה", היא מצטטת את מילן קונדרה, מצד שני, הספר - ההנאה שבאיטיות: "הייתי רוצה לפעמים להיקרא בחוץ. בגינה למשל, בשעת אחר צהרים עצלה. או על שפת הים, מילים שנשרטות בחול. להעלות בך חיוך בתור לרופא. לחכות לך על יד המיטה, ללחוש לך חלומות. להשתחרר מכבלי החשמל ושולחן המחשב. להשתחרר מהרשת. לקרוע את הקורים שעוטפים אותי לגולם, וליפול נפילה ארוכה ושקטה אל תוך המולת החיים".
כן, היא חולמת על כריכה רכה. על ספר. אבל בינתיים, "כותבת כל הזמן. המילים באות אלי. אני לא ממציאה אותן. אני מוצאת אותן. לפעמים נדמה לי שהן אלה שמוצאות אותי. אני לא סופרת. אני הסיפור עצמו".
"יש לך מילים קסומות", אמר עליה מישהו חד-אבחנה, "את כותבת במילים שאי אפשר שלא להתאהב. גם אם את לא מנסה. גם כשאת כותבת את הדברים הכי... הכי רגילים. ואולי זה דווקא בגללם".


כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-litos.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

197