העולם על פי אני / מאת שרית פרקול

יום שלישי - 20.1.04

הכאב של המילים



blog.tapuz.co.il/isha

"אלימות מילה מפחידה, בשבילי היא החיים בתקופה האחרונה, בעיקר אלימות מילולית, אך יש גם מעבר", כותבת אני, בעלת הבלוג "זוגיות בצל האלימות", ומוסיפה: "נוכחתי לדעת שכאב המכה חולף הרבה הרבה לפני הכאב שמשאירה המילה. ממשיכה לחייך בתוך כל הקושי". ביום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, היא עשתה מקום מיוחד בבלוג שלה לסיפורים אישיים של נשים.
כששאלתי אותה אם יש רשומות ביומנה המקוון שהיא אוהבת במיוחד, השיבה שהיא מעדיפה לא לקרוא אחורה ביומן. קשה לה מדי. לפני כמה חודשים חוותה אלימות מצד בעלה. מאז, היא מתמודדת עם המצב. היא נעזרת בטיפול מקצועי, אבל במידה רבה - גם בכתיבה בבלוג, ובתגובות המעודדות של הקוראים המסורים שלה.
לא מזמן כתבה ביומנה: "שמעתי השבוע משפט שכזה... אשה שלא עזבה את הבית בסטירה הראשונה כבר לא תעזוב לעולם. השאלה היא, האם הסטירה עדיין מצלצלת.... והשאלה השניה היא האם 'אני' שקיבלה את הסטירה האחרונה אז לפני חצי שנה היא אותה 'אני' היום, כלומר האם 'אני' היום כשתקבל סטירה תישאר כמו 'אני' של אז. מאז ששמעתי את המשפט הזה אני משחזרת בראשי את סיפורה של המכה האחרונה.. .אז החלטתי לשפוך, כי קשה לי להסתובב עם זה בראש".
אחד היתרונות הגדולים של הבלוג, מבחינתה, הוא היכולת לשבת מולו ולסדר לעצמה את המחשבות.
"אני מתנדנדת כמו סירה על המים.
בין ימים של גאות לימים של שפל.
בין ימים מופלאים לימים נוראים.
אולי היה עדיף לטבוע?"
היא כותבת, והחברים המגיבים בבלוג מבהירים לה שלא, לא עדיף.
בערב ראש השנה האזרחית כתבה:
"בהמשך לתגובות המעודדות שלכם, ולראייה שלכם את הדברים, אתם פותחים לי דברים ונותנים לי את הדרך לראות דברים בצורה שונה ורחבה יותר. אז בסופו של דבר פתרתי את העצבים שלי בכך שלאימי סיפרתי שאישי והמטפל איכזבו אותי, לאישי סיפרתי שאימי והמטפל איכזבו אותי, למטפל אספר כשאפגוש שאימי ואישי איכזבו אותי, לכם אני מספרת שכל אלה איכזבו אותי. וזהו, הוצאתי החוצה את העצבים, אמנם לא עד הסוף ואף אחד לא יודע את חלקו ברגשותיי, אבל יבוא יום ואעשה דברים עד הסוף".
ככה היא, יש ימים שהיא אסרטיבית, יש ימים שהיא מהססת. יש ימים שהיא מתעקשת לזכור את האירועים הקשים, את הסטירות המצלצלות, ויש ימים שהיא מתעקשת לזכור את כל הטוב ולשכוח מהרע. היא רוצה ילד, אבל גם לא רוצה להביא ילד לעולם כזה.
"אני לא אנוכית", היא כותבת, "אני לא מביאה ילד עד שלא אהיה בטוחה שאני והדבר המדהים הזה נוכל להיות במקום טוב, מקום שהוא יוכל לגדול ולהתפתח בלי שמישהו יגיד לו שהוא לא שווה, שהוא אפס, שהוא והוא והוא... מקום בו הוא ירגיש חופשי, ובטוח, מקום שלא מקללים בו, מקום בו מעריכים בני אדם".
בהצהרת כוונות אמיצה, היא כותבת:
"הילד שלי יקבל אמא חופשיה,
אמא בטוחה,
אמא שהולכת עם ראש זקוף והניצוץ חזר לה לעיניים,
אמא מאושרת,
אמא שעומדת על דעתה,
שיודעת להציב גבולות,
שיודעת להיפתח ולהגיד את מה שהיא מרגישה מבלי לחשוש".
אבל אתמול, כנראה עד שיבצבץ האור הבא מבעד למנהרה, הבלוג שלה עצוב. בראשו מתנוססת תמונת לב עם טקסטורה של אבן, והיא כותבת:
"מהשבוע שעבר
התיישבה לי אבן על הלב.
אנחנו כבר מכירות
האבן ואני
היא באה לבקר מידי פעם,
הולכת
ושבה,
הפעם אני מרגישה שהיא ממש מטרידה,
בעבודה היא מקשה עלי להתרכז,
עם חברים אני מצליחה להוריד לה במשקל לזמן מה.
בקונצרט היא הפכה לנוצה אצל שוברט
וחזרה להיות סלע ענק אצל רחמנינוב.
ניסיתי להשאיר אותה אצל המטפל
אך היא התעקשה לחזור איתי הביתה ולדעתי אספה עוד כמה אבנים חברות בדרך.
בלילה אני מרגישה את הפינות החדות שלה דוקרות אותי,
מתקשה למצוא תנוחה בה לא יכאב,
חיבוק שלו והיא רומסת לי את הלב,
ופתאום מחשבות שיש לי שם אבן ולא לב".




כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-isha.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

265