העולם על פי נערה בהפרעה / מאת שרית פרקול

יום שישי - 14.5.04

לקנא בבובה ברבי

כבר כמה שנים היא נאבקת באנורקסיה, עם הקאות, צומות, חתכים ושנאה עצמית, נעה בין תקווה לייאוש. בלוג שהוא סוג של יומן מלחמה



blog.tapuz.co.il/halar

יומנה מכמיר הלב של הנערה הסובלת מהפרעת אכילה, כמו התנודות שלה במשקל, נע בין תקווה לייאוש. "אני נערה בת 18 וחצי, אני כבר שלוש שנים נאבקת בהפרעת האכילה שלי וביומן אני מספרת על הכל", היא כותבת בהקדמה. "חלק מהתיאורים יכוליים להיות לא נעימים. אני מנסה להבריא מנסה לחזק נערות ומנסה לעשות הכל כדי שבנות אחרות לא יפלו לרזון החולני".
הבלוג הזה הוא הצצה מצמררת לעולמה של נערה בהפרעה. נשים רבות במידות סטנדרטיות-פלוס מסתכלות בעיניים כלות על דוגמניות העל, אבל זה לא אומר שהן גם מתכוונות לעשות משהו אופרטיבי בקשר לזה. לעומת זאת, כשנערה בהפרעה מסתכלת על המפורסמות הכחושות, או אפילו על בובת ברבי, זה עושה לה דברים אחרים. היא מתנודדת בין רצון לרזות עוד יותר, כדי להיות כמותן, לבין נסיונות נואשים להתכחש לכך, להגיד לעצמה – ולנו - שאין מה לקנא בהן.
בפוסט "הפרעות אכילה אצל מפורסמות" היא כותבת/מצטטת:

"אתם יכולים לבהות ימים שלמים ב-MTV ולא לראות אפילו בחורה שמנמנה אחת. כוכבות הפופ נדרשות לאכול כמה שפחות, ולחיות על הקו שבין בולימיה, אנורקסיה והרעבה עצמית. בריטני, מל סי ואפילו קיילי, כבר נכוו. אחרי הדוגמניות מגיע תורן של כוכבות הפופ להסתובב רעבות. מה משותף לשאקירה, בריטני ספירס, קיילי מינו, נטלי אימברוליה, נלי פורטאדו, סופי אליס בקסטור, פינק, מיס דיינמייט, ושאר כוכבות הפופ מבית MTV? יש להן כסף, הצלחה ותהילה, ובכל זאת, הן לא אכלו כבר הרבה מאוד זמן. כולן חתיכות מדהימות ונראה שזה בא להן ממש בקלות - הגוף החטוב, הרזון הכמעט חולני והשרירים המשתרגים. אבל מתברר שעם כל משחקי ה'אני מתה על צ'יפס ועוגות קצפת' ובלעדיהם, הזמרות שאנחנו אוהבים, חיות על הגבול שבין אנורקסיה, בולמיה והרעבה עצמית".
ובפוסט "דוגמניות" היא מוסיפה:

"אני יודעת מזה לשבת בבית ולראות בערוץ האופנה או בכל מיני פירסומות נערות ובנות רזות ואת יושבת לך בבית מסתכלת על הגוף שלהן ומקנאה, מקנאה ונישבעת לעצמך שגם את תהיי כזאת רזה ושתוכלי גם ללבוש את הבגדים שהן לובשות. אני יודעת מה זה ללכת לקניון או לסתם סיבוב בעיר ולראות בגדים בחלונות ראווה. את רואה את הבובות כאלו רזות ושמלבישים אותם בגדים יפים חצאיות מיני, גופיות, חולצות קשירה, חולצות קולר, מכנס ג´ינס מידה אפס או אחד שמלה צמודה וחשופה, בגד ים ביקיני, ואת מסתכלת עליהן ומקנאה, את מקנאה במה לעזאזל??? בבובות שלא צריכות לאכול או לשתות בהן את מקנאה??? כן בהן!!!"
והיא מתלוננת: "למה הם לא יכולים להביא או לייצר בובות לחלון ראווה יותר מלאות. לא אמרתי שמנות ולא אנורקסיות אמרתי קצת מלאות עם גוף נורמלי".

- למה הן מושלמות? –

ועל ברבי היא כותבת:

"היום ראיתי בובת ברבי בגן
הבובה כל כך יפה
כל כך מושלמת
כל כך רזה
רזה כמו אנורקסית
למה????
למה הבובות רזות כל כך?
למה הן מושלמות?
למה אנחנו נותנים לילדות קטנות בובת ברבי?"

זה עצוב לראות, איך מצד אחד היא מסכמת "אז אין לנו במה לקנא בדוגמניות, לנו יש חיים, אנחנו אוכלים ושותים מה שבא לנו". מצד שני, לפחות בפוסטים האחרונים, דומה שהיא גולשת שוב אל ההפרעה.
ב-11 במאי היא עוד כתבה:

"היום אני בוחרת בחיים
לא רוצה למות בגלל הפרעת האכילה הזאת
היא לא שווה את החיים שלי
אני במילחמה איתה כבר ארבע שנים
ארבע שנים של עליות וירידות
ארבע שנים של הקאות, צומות, חתכים
ושינאה עצמית כה גדולה
ארבע שנים והמילחמה הזאת עוד לא ניגמרה
מעניין מי ינצח אני או היא?"

- ירדתי שני קילו ביומיים –

אבל אתמול היא שוב כתבה, בשורות קצרות אופייניות לה:

"ללא כוחות אני קמה מהמיטה
ללא כוחות אני ניגשת למקלחת
שוטפת פנים, מצחצחת שיניים
ללא כוחות אני לעצמי נס קפה מכינה
מכינה ומורידה לעצמי כפית סוכר.
מורידה לעצמי בהדרגה דברים מיותרים
מורידה לעצמי קלוריות
וככה לאט-לאט אני לעצמי את הקיבה מצמקת
לאט-לאט הקיבה שלי תיהיה כל כך קטנה
קטנה כמו של תינוק.
בבוקר עליתי על המשקל
וירדתי 2 קילו ביומיים בערך
הייתי שוקלת 55.5 קילו
והיום אני שוקלת 53.5 קילו.
עוד שעה אני יוצאת נוסעת לבית חולים
יש לי פגישה עם מנהל המחלקה
עשיתי כבר איבחונים ושאלון מפגר
והיום יש לי את הפגישה איתו
בפגישה הוא ידבר איתי
ויראה אם אני הדרדרתי
אם הוא רואה שכן אז הוא צריך לדווח לא יודעת לאן
אז היום אני חייבת לשקר לו בהכל
אם הוא ישאל 'מה עם האוכל?'
'את מקיאה?'
'את צמה?'
אני אענה על כל השאלות האלו הכל טוב
הכל מצויין
אני אוכלת, בטח שאני אוכלת
תיראה איך השמנתי
אני אשקר לו.
מקווה שהם לא ישקלו אותי
מקווה שהם לא יעשו לי בדיקות דם או שתן
מקווה שהם לא יגלו שירדתי 2 קילו במשקל
מקווה שהם לא יראו בבדיקות שחסר לי ברזל בגוף
שהם לא יגלו שיש לי בעיה בבלוטת התריס
שהם לא יגלו שעדיין יורד לי דם מהחניכיים
בגלל ההקאות".

בצד הבלוג היא מלקטת קישורים למאמרים על הפרעות אכילה, על אשפוז בכפייה, על אנורקסיות שמתו. יש גם קישור לפורום הפרעות אכילה.
אולי צריך להיכנס לבלוג שלה, לעודד אותה, לכתוב לה, כמו ספי: "את יפיפיה, ושלא תעיזי להוריד כלום!" ואולי, לא די בכך.


כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-halar.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

122