יום ראשון - 20.7.03

לייב שמעון

הטחינה של אלוהים

God

www.israblog.co.il/dafni

אל תתפלאו אם לא הזדמן לכם לראות את אלוהים בזמן האחרון. הוא יצא לגרמניה לכנס בינלאומי, כותב לייב שמעון בבלוג שלו, "פגישה עם אלוהים". "יש כנס גדול של טייחים והוא רוצה להשתתף. זה קשור בעבר המקצועי שלו ובעובדה שאולי יצטרך פעם לחזור אליו. אז הוא מנסה להתעדכן על חומרים, על טכניקות של טיוח גס ועדין והתאמת חומרים לסוגים של בנייה ועיצוב והוא גם מחליף מתכונים לארוחות פועלים עם כל מיני טייחים מכל העולם", והמתכון שלו לטחינה הוא להיט ענקי.
איך זה שהוא יודע כל כך הרבה על אלוהים? לייב שמעון - שהזמין אותי לקרוא בבלוגו לאחר שפירסמתי את הבלוג של פופק ז"ל - מציג את עצמו כאדם מת. "הרגו אותי לאחרונה. שם למעלה גיליתי שהם לא נותנים גן-עדן. ביקשתי לדבר עם האחראי. הוא ישב על הכסא האפור בחדר סתמי מהסוג שאפילו בהסתדרות כבר אין כמוהו", הוא כותב בכותרת הבלוג. מאז, הוא ואלוהים מנהלים שיחות, שעדיף לקרוא אותן כשברקע מתנגנת מוזיקה של ביורק, טרייסי צ'אפמן או אמביאנט. לייב שמעון מדווח על עולם עשיר ומגוון, ודי אנושי, של אלוהים. כך, למשל, הוא מדווח על בית ספר לאלוהים מתחילים, על העובדה המפתיעה שאלוהים בוכה בסרטים, על בנו של אלוהים שהוא שונה באופיו מאלוהים, על מכות עם אלוהים ועוד.
אחד הדברים שלייב שמעון אוהב אצל אלוהים "זו הפשטות שלו. הוא מתנהג בצניעות, מסתכל לך בעיניים ואוהב רק מה שאמיתי. אלוהים שונא אנשים צבועים ולקקני-ישבנים שקופים. הוא לא מתרשם מנוצצים ומוארים ולא מאוהב בדברים חדשים. הוא יעדיף תמיד את הישן והטוב על פני החדש והנוצץ".
היחסים ביניהם כה אישיים וחבריים, עד שלייב שמעון מתלבט כיצד לכנות את אלוהים: " מאז שמתתי לא קראתי לו 'שדי'. לא יודע למה, אבל בשם הזה לא השתמשתי. אני קורא לו 'אלוהים', 'גד', 'צבאות' וכשאנחנו יושבים בחומוס אז אני אפילו מכנה אותו 'אללה', מה שגורם לעיסאם להיות בטוח שקוראים לו 'אלה' - הוא בטח לא משער מי אוכל אצלו את המסבחה הכי טובה בעיר... בקיצור, 'שדי' היה איכשהו ובלי סיבה מיוחדת, מחוץ ללכסיקון שלי. אבל עכשיו נמצא לו שימוש כי אמרתי את זה כמו מנטרה מטומטמת 'שדי, שדי, שדי..' וקיויתי שהוא יבין שדי כבר! די לעולל לשניים שכל כך אוהבים אותו כל כך רע ודי כבר עם ההתנכרות הזו".
הפילוסופיה של אלוהים, על פי לייב שמעון, כוללת כמה עקרונות חשובים: לא להיעזר באנשי שיווק, לא לשלם על מה שצריך להינתן בחינם, להטיל דופי אבל לא אימה, להטיל ספקות, לחדד עימותים, לחפש מטרות ומשמעות, לספק תשובות ולא הוראות, לצחוק כשאפשר (ותמיד אפשר) ולתת לרגשות לפרוח.
האלוהים על פי לייב שמעון כל כך חי, טבעי ואנושי, שלפעמים כמעט מתחשק להאמין בו. גם מותו כה מתוק ומלא חוויות, עד לפעמים מתחשק לך להגיד שילכו לעזאזל כל הפחדים, המחלות, התאונות והמלחמות, כי מה זה בכלל משנה אם אנחנו מתים או חיים. ממילא אנחנו לא מפסיקים לחשוב על נשים. רק חבל על האלמנה, שרה פייגה. "כשאני יוצא לחיי החדשים ולעולם הטוב אני משאיר אותה מאחור לגורלה הקשה. מטופלת בעוללים וילדינו הקטנים, היא בוכה עלי ומעט על עצמה. אני יוצא למסע הגדול, לאיסוף הפרסים למאמין המתמיד, והיא נשארת לממן את מסעה שלה".
לא להחמיץ את הפוסט הזה, מ-14 בנובמבר 2002, "סטאבת מאטר וקול באפילה", בו הוא כותב עוד: "שעה ארוכה שמעתי את הצלילים ועמדתי המום במקומי. כמו החבצלות של מונה, כמו הגוף של נערה, כמו האבנים העגולות והשקיעה מול הר-הגעש - לא היה יפה מזה ולא יכול היה או צריך היה להיות מושלם מזה. זה היה הנצח כמו שהוא יכול להישמע בצלילים. גם זה סוג של גן-עדן. לפתע, מבעד לצלילים הענוגים של הקנטטה, הבליח לו קול אחר, קול איום של כאב זוועתי, קול של אבל אינסופי. של פחד חסר-שליטה ובהלה וטרור ואימה. זו היתה צרחת הכאב של שרה פייגה. זהו. עכשיו היא הבינה שזה נגמר. כשזה בא זה תמיד פתאום. הידיעה. ההבנה. הבהירות. מעתה היא אלמנה אמיתית. לבדה".
ואפשר אולי לסכם בפוסט מ-14 ביולי:
"מה הסיפור עם איוב?" - שאלתי אותו פעם בעוקצנות ידידותית, כשאנחנו יושבים ליד מלון נטוש בפמגוסטה ומכינים קפה שחור עם הפינג'אן שהבאתי. "מה, נסחפת עם איזה שכרון כוח כזה או משהו?" התשובה שלו אז התאימה גם לעכשיו. "החיים.." הוא חייך "יכולים להיות אכזריים כשאתה מאמין יותר מדי. עדיף להאמין באיזי".

כתובת ישירה לדף זה: perkol.itgo.com/blog-god.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

188