Sarit Perkol's Internet columns, Maariv
יש לכם בלוג מעניין?



העולם על פי דודה / מאת שרית פרקול

יום רביעי- 20.10.04

סדרת חינוך

בלוג למבוגרים בלבד, ויש גם בטטות

www.israblog.co.il/doda

הבלוג של דודה מלכה, "מקפיאה את הבמיה" (שלא יחסר מחוץ לעונה), עלול להישמע כמו מסמך יכנאי, עם מתכונים לעוגות ועצות להורדת כתמים. אבל למעשה, כל הדודות שאני מכירה די יזדעזעו מהטקסטים שם, במיוחד מפרויקט החינוך המיני. טקסטים מאלפים אלה, למבוגרים בלבד, נכתבו במקור בשם לופה, דמות אחרת של אותה כותבת, והועתקו באחרונה אל הבמה הראשית. הם מקיפים בחן בלתי מבוטל סוגיות סקסואליות שונות בחיינו.
לדוגמה, הפרק הראשון, "אורגזמות בתחת שלי", מפרט שלושה סוגי אורגזמות המתקיימים בגוף האשה: דגדגן 01, דגדגן 02 ומה שנקרא "בפנוכו 03". כה כותבת הדודה, לאחר שהמליצה על רכישת ויברטור הפנתר הרוטט:
"לשם הסדר הטוב, עליי לציין שאורגזמות 02 ו-03 לעתים נדירות מאוד דופקות נוכחות בסטוצים, משום שגברים, משום מה, לא ממש מעניין אותם אם היא גומרת או לא, במיוחד כשאין להם מושג מי זו הכונפה ששוכבת מתחתם ועושה קולות של שטיח פרסי, והלא היא פולניה. כדי שגבר ואישה יגיעו לשיאים משותפים, אמרה לי הבחורה שקיבלה ממני אלף שקל תמורת הפנתר הרוטט, הגבר צריך להחזיק ולהחזיק ולהחזיק, והאישה צריכה לעבור סרייה של 01, איזה כמה 02 ורק אז, כשהיא חרמנית רצח ומוכנה ל-03, הם גומרים ביחד בששון, שותים מים והולכים לישון".

הסדרה כוללת גם מציצות, תנוחות, אורגיות, מין אנאלי, גדלים, סטוצים, ביזאר ושאר ירקות. את הפרק החמישי בסדרה, זה העוסק בתנוחות, פותחת הדודה בהקדמה מאירת עיניים, בדבר המיסיונרית הוותיקה, לעומת רפרטואר הקאמה-סוטרה הוותיק לא פחות:

"משום מה, יש דעה בקרב החבר'ה, שזיון טוב צריך להיות בשלל תנוחות. הרי אין כמו שבת צהריים בבית קפה שכונתי, בשיחה שמתחילה במשהו כמו: 'אחי, אל תשאל, אתמול קרעתי ממנה את הבגדים, זיינתי אותה בעמידה ואז היא התיישבה עליי כשישבתי על כיסא ולאחר דקות מספר כופפתי אותה על השיש במטבח ובסוף היא נתלתה מאומגה בחצר והתגלצ'ה ישר על הזין שלי'. באופן אישי, שמעתי לפחות שש שיחות כאלה בשנה האחרונה. הרי אף אחד לא רוצה לומר: 'אחי, אל תשאל, זיינתי אותה אתמול בתנוחה המסיונרית'. נו, ואיך היה? 'פצצות!' לגימה דוממת של קפה, הצתת סיגריה והתאבדות קבוצתית. זיונים בשלל תנוחות הם דבר נחמד, אבל כמו כל דבר נחמד בעולמנו, צריך לעשות אותו במידה. אין דבר מחרמן פחות מגבר מתלהב שקופץ כמו איזה קנגורו ברחבי החדר, וסוחב את הבחורה אחריו. יש אומרים שזיון בתנוחה אחת, מקסימום שתיים, הוא טוב יותר, אינטימי יותר".

הפוסטים של הדודה, ובעיקר סדרת החינוך, נהנים מתגובות משעשעות במיוחד (שימו לב אל "דויד41ת"א, ביהונתן", שלבלוגו מגיע סיקור נפרד. נזכיר גם את ז.עמלק - ז'ילבר וזרעוני התהילה - הנושא בתואר הרשמי "יקיר הבלוג", שהתלונן כי לא הזכירו אותו בעיתון). לעיתים, כמקובל בבלוגים הטובים באמת, קריאת התגובות מהנה לא פחות מקריאת גוף הבלוג.

אבל כמובן, לא רק סקס מעסיק את הדודה. יש גם אהבה. בפוסט "בינתיים זה הכל" היא כותבת:

"כבר כמעט שנה שהוא ממלא את לילותי ומאיר את ימיי. דמות וירטואלית שהפכה לאדם אמיתי שהפך לחבר שלי שהפך לבן זוגי. הוא ליווה אותי בכל החלטה ובכל צעד ובכל נשימה. הוא ידע עליי הכול, לפעמים אפילו לפניי, הוא לימד אותי והעשיר אותי ופתח אותי והביא אותי לעולם חדש של הבנה. ההחלטה להיפרד היא מטופשת שכן לא נוכל להתנתק זה מזו. שנינו נהנים עכשיו מהקלה ברוכה ונעימה, הזוגיות אינה מתאימה לנו, אבל הצעד לאחור הוא בעצם התקדמות לשלב של חברות ללא מתח מיני וללא מה-אם". בהצלחה.

ויכולים להיות גם סתם פוסטים הגיגיניים נוגים, כמו "טיול לילי":

"הכלב מכיר את כל הדרכים ומושך אותי הרחק מהבית. אנחנו מתקרבים לחומת האבן הלבנה. כל יום אנחנו עוברים שם, לידה. לא רואים מה שיש מאחוריה, חוץ מברושים ועץ אחד שרוף. השער נעול אבל יש פרצה פנימה, לידו. אף פעם לא הייתי בבית קברות בלילה, בטח שלא לבד. ברגע שכף רגלי הציגה עצמה, הכול השתתק. אני נכנסת בבת אחת, בלי לחשוב. אין תאורה, רק פנסי הרחוב עושים צללים מדי פעם. חושך, דממה. צפצופי המכוניות כבר לא שייכים, מגדלי עזריאלי ברקע, שביל לבן וארוך לפניי. אני הולכת קדימה, לא עוצרת. בקצהו של השביל יש גן קטן עם אנדרטה. אני מהלכת על הדשא הרטוב בחיוך עצוב. הכול קשקוש. הגינה יפה והספסלים נקיים, אבל מתחתיי ערמות של גופות אכולות רימות, מסריחות, רקובות. אלף שלדים."

ובלי משהו של דודות קלאסיות, אי אפשר. הנכם מוזמנים איפוא אל "פרויקט הבטטות", יומן מצולם העוקב אחר עלילותיהם של סטיב ורננה, צמד בטטות אמיתיות. "זה סטיב, בדרכו להציץ לשכנה הפדנטית מלמעלה, שכל הזמן שוטפת את הדירה ושמה אלניס מוריסט בקולי קולות. פעם מישהו בא אליה ודפק על דרבוקה אצלה במרפסת, אבל זה כל האקשן ששמעתי אותה מקבלת מאז שעברתי לפה", היא כותבת בכותרת "סטיב אוסטין", באחד מפוסטי הבטטות.

כמו כולנו, גם הדודה רוצה לדעת מי קורא אותה. עוד ביוני, במלאת לה 12,000 כניסות, יצאה בקריאה נרגשת:

"בקשה צנועה לי משלל קוראיי המסורים, הפחות מסורים, אלו שלא סובלים אותי, אלו שרוצים לחפון את שדיי, אלו שמכירים אותי מהתקופה שבה היו לי חיים, ואלו שהם אחיות שלי: אנא, התפקדו. אם הנכם מנויים אצלי, אמרו לדודה כן. אם אינכם מנויים, אמרו יש מצב שאחורייזה". אז יאללה. להתפקד.



כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-doda.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

35