לפחות בזירת הבלוגים המקומית, בן דובר הוא סיפור הצלחה. הבלוג שלו מככב כבר זמן רב למדי בצמרת הבלוגים שעשו עניין ב"ישראבלוג". נכון לכתיבת שורות אלה, הוא נושק בטבלה לבלוג המורבידי עם הרייטינג הפיקיטיבי של אריקון ("מוטציה של קאונטר", כפי שהגדיר זאת הבלוגר ההפכפך קלמן) ולבלוג הסיפורי הפופולרי ביותר של כל הזמנים "לגמרי לבד", ומביט מלמעלה על הבלוג האהוד של זרובבלה. אולי מתוך תחושת אחריות הכרוכה בגודל המעמד, הוא פרסם באחרונה פוסט המדבר ישירות אל הנוער שנוהר בהמוניו אל בלוגו. הוא מדבר שם על השטויות שעושים בני 16 בגלל לחץ חברתי, כמו שתייה, סמים, סקס ועישון, וגם על פגיעה עצמית. "נדמה לי שהסטטיסטיקה מדברת על ניסיון התאבדות אחד ביום של בן נוער. בזבוז מזוין. אם הם היו חיים עוד כמה שנים הם היו מסכימים איתי", הוא כותב.

שפשפתי לרגע את העיניים. זה אותו הבלוג שמבחן הקבלה שלו כולל את השאלה "צריך להרוג 10 פאקצות וחתולה"? אותו הבלוג שהריץ את "נוער הגבעות", קמפיין מצולם למנוע מאחת הבלוגריות לעשות ניתוח הקטנת חזה? הבלוג שפרסם את המניפסט הבלתי נשכח "המדריך למוצצת"? שהציע למכירה את הנאד של עופר שכטר (יד ראשונה, משובניסט, באריזה הרמטית)?

אז זהו, שכן. בין הסיבות שמסבירות את הפופולריות העצומה של הבלוג הזה נמנים פוסטים שכותרתם "מדריך מקוצר לבתול שהגיע לגיל שאפשר להשחיל" ("כלל האצבע לאיבוד הבתולים הוא כדקלמן: צריך לעשות את זה עם מישהי שאתה אוהב, או עם מישהי כוסית, או, רצוי - שניהם"), "אני, עצמי ויד ימין" ("אם הייתה דרך להסדיר את האוננות במין מערכת קבועה בחיים שלנו, ההצלחה שלנו עם בנות הייתה עולה. הסיבה פשוטה - אם מוציאים את מוטיב החרמנות מהגבר נותנים לו כוח. בלי חרמנות, לא נראה סיבה טובה לדבר עם בנות. זה יגרום למערכת סינון משוכללת שתבטיח שנתמקד רק בבחורות שוות באמת"), או "סקס עם חנוניות: לפתוח סוגריים ולכנס אברים?" ("מסתבר, תאמינו או לא, שגם חנוניות הן בנות אדם. והן טובות ליותר מאשר להתקשר אליהן לפני בחינה"). אבל לפעמים, פה ושם, בין ההתגססויות, ההתבטאויות השערורייתיות, שגיאות הכתיב והשטויות, מתפלקים לו גם דברים רציניים. מי שרוצה להיות בן דובר, יכול ללמוד זאת בשני שיעורים קלים בבלוג, ואחר כך גם להתגאות בכפתור "גם אני רוצה להיות בן דובר".

המוטו של שובניסט המחמד (הגדרה עצמית) הוא Be Cool, כפי שהוא מסביר בשיעור מס' 1 איך להיות בן דובר. בפוסט האחרון הוא כאילו מתנצל בפני היתומים, על הערה בפוסט קודם:
"אפילו כמה יתומים בשר ודם פנו אליי בקובלנות וסיפורים סוחטי דמעות. אז הרשו לי להתנצל בזאת. טעיתי", ובאותה נשימה כמעט, ממהר להוסיף חטא על פשע: "בואנ'ה נעלבים בקלות היתומים האלו. כאלו מפונקים הם, ממש ילדים של אמא".

גם כריסטופר ריב ועוזי חיטמן המנוחים לא יצאו פטורים ממנו, ובשביל הרייטינג הוא רוקד גם על גופותיהם, במין סוג של הומור שחור אינפנטילי במיוחד:
"כריסטופר ריב, סופרמן בכיסא גלגלים, הלך לעולמו. נו שוין, תמיד הוא רצה ללכת" וגם "אם כבר אנחנו מדברים סרה על מתים: עוזי חיטמן מת. בגן עדן נערכה פגישה מרגשת בינו ובין מישהי שהוא לא ראה כבר שנים רבות. הקריירה שלו".

אבל למה אני אומרת שהוא לא יודע להתנצל בכנות. סתם משמיצה. הנה, בפוסט בשם "סליחה", הוא מתנצל מכל הלב, ומלמד אותנו אגב כך מעט על חייו המסעירים:
"אתם בטח מחכים לעידכון. גם אני, האמת. אבל אין לי זמן. כל יום אני באוניברסיטה, מתרוצץ מהבוקר עד הערב, ואני עדיין לא עומד במטלות. דווקא יש לי מה לספר, ובדרך מבניין רקאנטי לברגלס אני חושב על אנקדוטות לפוסט הבא שלי. אז העידכונים יהיו יותר רחוקים אחד מהשני, ואתם תצטרכו לסלוח לי. הצד החיובי הוא שבשבוע האחרון לפעילות התקינה של הבלוג הגעתי לשיא, הצד השלילי הוא שלא הספקנו להנות ממנו. באמת הייתה לי הרגשה לאחרונה שהבלוג סוף סוף מסתדר כמו שצריך והחומר שנכתב בו טוב". וואלה?



כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-bendover.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?