Sarit Perkol's Internet columns, Maariv
יש לכם בלוג מעניין?



העולם על פי ענת / מאת שרית פרקול

יום רביעי- 16.6.04

דברים שענת אוהבת במיוחד

הם נפגשו בזכות האינטרנט, והמחשב מאפשר להם להמשיך ולתקשר. ענת ויוסי, סיפור אהבה כנגד כל הסיכויים

Anat's eyes

blog.tapuz.co.il/lifewithanat

כבר ביומו הראשון בפורום "גרושים גרושות" של תפוז פגש יוסי, שהסתובב עם הכינוי "היתקליף" את "אוריאנה", גרושה עם ילד. הוא בחר בכינוי הזה בהשראת גיבור "אנקת גבהים", גבר אנטי-חברתי, קודר וציני. ענת היתה "אינטליגנטית, חריפה, עוקצנית ובעלת כושר ניסוח מרשים, היא מצאה חן בעיני מיד", הוא מספר בבלוג המרתק, האינטליגנטי והמרגש שהוא מנהל איתה ולמענה, "החיים עם ענת".

שלושה חודשים הם התכתבו בפורום, עד שהיו לזוג וירטואלי. יום אחד, תודות לגולש שיצא למתקפה על אוריאנה, נוצר ביניהם בראשונה קשר במייל. ענת, כותב יוסי, מיהרה לחשוף בפניו את מצבה הגופני: "חרשת, נכה בכסא גלגלים, פנים משותקות ויד ימין פגועה". התלבטותו היתה קשה, אבל קצרה. הם החליטו להיפגש, החליטו מראש שתהיה פגישה שנייה בכל מקרה, ותוך זמן קצר הפכו להיות זוג אמיתי.

זה היה לפני שנתיים ומשהו, ויחסית להיום, מצבה של ענת, היום בת 30, היה אז מצוין. שכן ענת, כפי שמסביר יוסי בפוסט שכותרתו "המחלה", סובלת ממחלה חשוכת מרפא ונדירה (אחת ל-40,000), נוירופיברומטוזיס, שגורמת היווצרות גידולים על עצבים. רוב הגידולים צומחים בתוך הגוף ועושים בלגן בכל מה שקשור לשליטה בו. הפתרונות - ניתוחים. "האם יש בדברים אלה ביקורת לרופאים ולרפואה? ביקורת לא, משום שאין ספק שללא מאמצי הנוירוכירורגים, ענת לא היתה בחיים היום. הגידולים האלה צומחים ומפריעים במקומות קריטיים, בראש, ואי אפשר לחיות איתם שם בפנים. אבל יש בדברים האלה איזו תלונה - תלונה חסרת כתובת, שלא מאשימה אף אחד מסויים. תלונה שתלויה לה בחלל העולם ושואלת למה אי אפשר לרפא את ענת, ולא סתם לרדוף בעוד ניתוח ועוד ניתוח אחרי בעיה, שאין ספק שתנצח בסופו של דבר. אז מנתחים, והגידולים צומחים. ושוב מנתחים, ושוב הם צומחים. וככה זה נמשך כמה שנים, ומשהו כמו 13 ניתוחים. בנקודה מסויימת מסתבר שאי אפשר לנתח יותר, משום שבשביל לנתח צריך להרדים, ואת ענת אסור להרדים. חומר ההרדמה מסוכן לחייה".

הדבר הראשון שאיבדה ענת, כבר בגיל 13, היה השמיעה. וכשילדה את בן, היום בן ארבע וחצי בערך, איבדה גם את שיווי המשקל ורותקה לכסא גלגלים. "משונה איך הדברים האלה נראים כה נפלאים היום, להיות מסוגלת לטפל בעצמך... לדבר...", כתב יוסי רק בספטמבר שעבר. "עוד ועוד תפקודים של הגוף הולכים לאיבוד. פחות ופחות דברים אפשריים. יותר חוסר אונים, יותר תלות בעזרה של אחרים. וכל פעם שעוד משהו הולך לאיבוד - וקצב האובדן מתגבר - התסכול והייאוש מרימים את ראשם המכוער, אצל ענת ואצל הקרובים לה, כמוני, ומעמידים שוב את כוח עמידת הנפש למבחן".

לפי התיאורים של יוסי, "תוכי", כפי שהיא קוראת לו, אפשר להבין עד כמה ענת חזקה נפשית, למרות חולשתה הגופנית. הוא מספר על חיי היומיום עם שתי פיליפיניות שגרות איתם, בחדר סמוך. אחת מטפלת בבן, אהבתה הגדולה של ענת, האחרת מטפלת בענת עצמה. אבא של בן, גבר כבר שמיעה, מגיע לעיתים קרובות לשחק איתו, או לקחת אותו לטייל. יש גם סבא וסבתא פעילים, הוריה של ענת.

התוכנה מאפשרת לה קשר עם בני אדם

למרבה האירוניה, ענת, שכיום מתקשרת עם העולם באמצעות המחשב, בעצם שונאת טכנולוגיה בכלל, ומחשבים בפרט. גם יוסי לא מאוד אוהב מחשבים, למרות היותו מתכנת במקצועו. "עם כל אי הסימפטיה שלנו אליהם, אנחנו חייבים להודות שאנחנו חייבים המון למחשבים, לתוכנות, לאינטרנט וליישויות שמתקיימות עליו, כמו פורומים ואייסיקיו ומייל", הוא כותב על פלאי הטכנולוגיה. "אנחנו חייבים להם את ההכרות שלנו. אנחנו חייבים להם את האמצעי הטוב ביותר שיש לנו לתקשר, אז ובוודאי היום. את מרבית חברותיה כיום ענת פגשה בפורומים. את כל הדברים שיש לה להגיד להן, היא אומרת להן מעל גלי הרשת. וכיום ענת חייבת לתוכנה את מרבית - אם לא כל - יכולתה לתקשר עם העולם החיצוני... פיתחתי בחיי המון תוכנה, המון. תוכנה שמביאה תועלת (וגם גורמת נזק...) להמון משתמשים. אבל מעולם לא הייתי גאה בפיתוחים שלי, ומעולם לא חשתי שיש להם חשיבות - עד שהתחלתי לפתח תוכנה עבור ענת. הסיבה שאני צריך (ורוצה) לפתח את התוכנה שמסייעת לה להפעיל את המחשב היא, שאין תוכנה מתאימה לה, בוודאי לא בעברית. והתוכנה הזו שפיתחתי, וממשיך לשכלל, עבור ענת, שהיא בוודאי אחת הפשוטות ביותר שיצרתי אי פעם, מעניקה לי סיפוק וגאווה ללא גבול. כי אם שאר התוכנות שלי מאפשרות לאנשים לעשות כל מיני חישובים, או לתקשר עם כל מיני מכשירים, או לאסוף ולעבד כל מיני נתונים, הרי התוכנה של ענת מאפשרת לה את הדבר החשוב ביותר עבורה, כמו עבור רוב האנשים, והוא: קשר עם בני אדם, והיכולת להביע את עצמה".

מילון העיניים של ענת

יוסי מספר על "הצוואה לחיים" שערכה ענת ("דמות סף השער אל המוות שורטטה. האם הדלת תהיה פתוחה כשנגיע אליו?", הוא שואל) הוא מדווח על הביקורים של "קרחתולי", הנוירוכירורג של ענת וידידה הטוב, על דברים שענת אוהבת במיוחד, כמו לאכול, ועל הספר שפרסמה, "בגלל הרוח", אוסף סיפורים קצרים, שירים וציורים, שהודפס במהדורה מצומצמת של מאה עותקים. והוא כותב על יופיה של ענת, על העיניים הירוקות והמדברות (יש לו מילון שלם של שפת העיניים של ענת, ששבו את לבו מיד.

בפוסט נהדר, "יופיה אינו ידוע" הוא משתפך:

"האמת היא, שענת היא אשה מאד מאד יפה. בפירוש יפהפיה. זה לא יופי של ברביות, כמו השחקניות ב"צעירים חסרי מוח" למשל (סדרה שענת צופה בה די בקביעות, אז גם לי יוצא להעיף מבט). זה גם לא יופי של דוגמנית צמרת תת-תזונתית, או של זמרת פופ/רוק/מה-שהולך-היום מוחצנת. זה יופי אצילי, של נסיכה, של מלכה. יופי שיכול לשלח ספינות אל הים. יופי שגורם לגברים לקפוא בתדהמה ואחר כך לכרוע ברך, להרכין ראש, ולהמתין בשתיקה למצוותה. הרבה נשים יפות כשהן במיטבן. אחרי שקמה, התרחצה, התלבשה, התאפרה והתבשמה, יכולה כל אשה כמעט להראות טוב, וכמה נשים יכולות להראות טוב מאד, אפילו מרשים. אבל תראו לי אשה ששוכבת במיטת בית חולים, צלקת ענקית חוצה גולגלתה מצד לצד, כל מיני צינורות יוצאים ונכנסים לגופה, על איפור כמובן אין מה לדבר, והיא יפה להפליא".

ובסופו של דבר, כפי שכתב בפוסט שכותרתו "קנאה":

"יש מי שמקנאים באדם עשיר, נאמר בביל גייטס, או בשרי אריסון. יש מי שמקנאים באדם יפה, נאמר, אני יודע... ג´וליה רוברטס (אפילו שכשאני חושב על יופי, אני רואה רק את ענת). יש מי שמקנאים באנשים מפורסמים, או חכמים, או מוכשרים, או חזקים, או מהירים, גבוהים, שריריים... החלטתי שאני בסדר גמור כמו שאני. טוב לי איך שזה... וככה התנהלתי לי כמה שנים, נטול כל רגשות קנאה, ואפילו התרגלתי להפסיק לבחון את הזולת, להפסיק לחפש מה יש בו שאין בי. החיים עם ענת שינו את זה. כי כמעט מהרגע הראשון, מצאתי את עצמי מקנא בה. תאמרו: מצאת לך במי לקנא. נכה, חרשת, אילמת... מה שאני מקנא בו אצל ענת, זה מה שקוראים 'פנימיות'. אני מדבר על כוח נפשי, על אופטימיות, על שמחה עקשנית. וכן, גם על עקשנות בכלל, כי העקשנות (המפורסמת בקרב אוהביה) של ענת היא המנוע מאחורי כל הדברים האלה, שאני מודה בפה מלא שחסרים אצלי - ושהייתי רוצה שיהיו לי. קחו דוגמה: תארו לעצמכם שאתם צריכים לעבור כמה פעמים ביום טיפול שבו מחדירים צינור פלסטי לגרון שלכם, ושואבים באמצעות ווקום את כל האויר מריאותכם, טיפול שגורם לכם התקף שיעול נורא, ביחד עם תחושת חנק קשה (ואמיתית). איך הייתם מגיבים? אני יודע שאני הייתי רואה בזה הצדקה מלאה להכנס לדיכאון-קצר-מועד של איזה חצי שעה לפני ושעה אחרי. אבל לא ענת. היא סובלת גופנית, ושלוש שניות אחרי שזה נגמר, או לפעמים אפילו קודם, היא כבר רוצה לשוחח על איזה נושא כללי, לא קשור בכלל, שעסקנו בו קודם. ומה שעבר עליך עכשיו? (אני שואל לפעמים). 'היה. נגמר. הלאה' ענת עונה לי. היה, נקודה, נגמר, נקודה, הלאה, נקודה! מי יכול לא לקנא בזה? מי יכול שלא לרצות את זה לעצמו? לדעת לשים את הנקודה, ולהגיד אחריה הלאה: בזה אני מקנא".

וענת החליטה שהיא לא מתכוונת לוותר, היא רוצה להילחם, היא רוצה להבריא.
"גם אני רוצה טוב. ויהיה לי", כתבה לא מכבר בפוסט עליו היא חתומה בעצמה.
אמן.


כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-anat.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

100