אבל לא רק על סקס העלמה מדברת. יש גם אהבה. או, ליתר דיוק, אין. היא סגורה לרגל שיפוצים. "כבר כמעט שנה שאני לא מחפשת אהבה", היא כותבת בפוסט "שקרים שסיפרתי לעצמי. "כמעט שנה מאז שוויתרתי על הרעיון, כמעט לגמרי. מדי פעם, לחברים, אני עוד מתלוננת, מתוך הרגל וגם קצת כי מצפים ממני, על הלבד הזה, אבל רק אני יודעת שבחדרי חדרים, כבר ויתרתי מזמן. לא רוצה אהבה, אני ממלמלת לעצמי את המנטרה מדי יום, עד שההטמעה היא מוחלטת, בזמן האחרון אני כבר לא צריכה להזכיר את זה לעצמי, זה פשוט ככה. ככה כבר כמעט שנה, מתנהלת לי בעולם, משכנעת את עצמי שזה הכי טוב. שהלבד הזה בונה אותי, שאולי ככה זה צריך להיות, שאהבה היא סם שאני פשוט לא זקוקה לו. והנה, פתאום, בלי ששמתי לב, רגיעה. התרגיל המחשבתי עובד. אני פשוט קיימת, לא שואפת לשום דבר רגשי, לא מצפה, ויש בזה משהו משחרר, כמו לפתוח את המכנסיים אחרי שאוכלים, פשוט נותנים לבטן מקום לנשום, פשוט מרפים. והכל מתנהל כרגיל. עדיין יוצאת לפאבים ולמסיבות, עדיין הולכת ללימודים, הכל כמו קודם, רק יותר רגוע. אני כבר לא מחפשת בעיניו של כל זר את האישור להיותי נפלאה, כבר לא מנסה למצוא חן בעיני גברים שאני לא מכירה, כיביתי את כפתור הסקרנות".

היא יכולה להרשות לעצמה להפסיק קצת את הדיווחים על הדייטים, לטובת הדיווח המבדר "מונולוגים על הוואגינה", בהשראת הקמפיין של קוטקס. "בעודי פוסעת לי במעברי גן העדן המצוחצח, מתלבטת כיצד אשפר את חיי הפעם, ניגשה אלי נציגת מכירות מטופחת לבושה כולה בלבן כאשר פרח אדום נעוץ בחולצתה. על מוצרי קוטקס החדשים שמעת כבר? היא שאלה בחיוך. זאת שאלה רטורית, כמובן. אין אדם - גבר או אשה - בישראל שלא שמע את שמם של מוצרי ההגיינה החדשים, 'הנמכרים ביותר בארה"ב', או משהו כזה. מיד נדחפה לידי 'ערכת התנסות ביתית' ב'חווית הקוטקס', ואני, כזכור, מעולם לא סירבתי לדוגמיות, עזבתי את החנות שמחה וטובת לב. בבית, פתחתי את השקית המעוטרת והוצאתי ממנה עלון הסברה, וחבילת תחתוניות ארוזות, להתנסות. עכשיו אולי זה הזמן להצהרה נועזת במקצת: אני כבר שנים מסרבת לשים תחתוניות. לא ברור לי ממה בדיוק צריך להגן על התחתונים. אם להסתמך על הפרסומות שהיו נהוגות בארץ עד כה, הרי שמדובר בנוזל כחלחל, שאני חייבת להודות שמעולם לא נתקלתי בו. ואם נסתכל על העניין במבט קצת פחות ציני, הרי שלא נראה לי עד כה שיש סיבה שנשים ילכו עם מגן תחתון בעוד שגברים לא עושים זאת. אם להיות בוטה לרגע, הרי אנחנו לפחות מנגבות, בעוד שגברים מנערים, ולכן אם מישהו זקוק למשהו שיגן לו על התחתונים, הרי ברור שזה לא אנחנו".

ולסיכום, אזהרה, מפי העלמה שכותבת כל כך יפה:
"הזהרי לך, ילדה, מגברים כותבים. הם הכי מסוכנים, תשמעי מה אני אומרת לך. הכי מסוכנים. אני לא אומרת, כולנו צריכות מכתבי אהבה, אבל אם את שואלת אותי, קחי לך אחד שיכתוב לך מכתבי אהבה בחרוזים טיפשיים, או יותר טוב, בלי חרוזים בכלל, שיכתוב שירים בלי מבנה. קחי אחד שרוצה לכתוב, אבל לא יכול. בחור קצת עילג. לא טיפש, אבל עדיף אחד עם שגיאות כתיב, שיכתוב לך שירים מבולבלים מלאים במטאפורות סתמיות. קחי לך בחור שישווה את יופייך לפרח, שיכתוב שהאהבה שלכם היא כמו אש, אחד שיקריא לך את השיר שלו לאור נרות או עדיף, לאור שקיעה בים. בחור פשוט תקחי לך, תשמעי מה שאני אומרת, גברים כותבים זה רק צרות. הוא יאהב אותך, הבחור הפשוט שלך, כמו שרק בחורים פשוטים יכולים לאהוב. ונכון, אולי מדי פעם לבך יתכווץ מצער, לא עלייך יכתב שיר האהבה הבא. הוא לא אלכסנדר פן, נו, ואת לא חנה רובינא. אבל עזבי אותך מגברים ארטיסטים, זה לא חיים, זה. קחי לך גבר, עם רגליים על הקרקע, גבר ארצי כזה. חסון. ביד אחת מחרשה, ביד שניה תינוק, למי יש זמן לכתוב כשעסוקים. תשמעי מה שאני אומרת לך, גברים עם יותר מדי זמן בידיים זה מקור כל רע".
מצד שני, אני אומרת, איך היה נראה העולם בלעדיהם?


כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-alma.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?