Sarit Perkol's Internet columns, Maariv
יש לכם בלוג מעניין?



העולם על פי עלמה / מאת שרית פרקול

יום שלישי - 16.3.04

ספר החוקים של הרווקות

אילו סטיות מיניות יש באיקיאה, ולמה לא כדאי לעשות אהבה לצלילי דיסקים של שלמה ארצי

Alma

www.israblog.co.il/Alma

הדפסים מקוריים על חולצות, סינורים ותיקים

"הבלוג הזה הרס לי ת'חיים. שלא יהיה לכם ספק", כותבת עלמה ביומנה המקוון, "דרך עלמה", ומזכירה שהכל התחיל בזכותה של סמדי, שותפתה האגדית, "כנראה כי נמאס לה לשמוע את זיוני השכל שלי".

"בהתחלה, היה הבלוג הזה בוטה וטיפשי, בחסות האנונימיות היחסית. עכשיו, משהפך להיסטריה, הוא בוטה וטיפשי בפומבי", היא מוסיפה. אלא שהבלוג שלה, שעכשיו אולי יחרוג עוד קמעה מאלמוניותו, אינו טיפשי כלל ועיקר; הוא אמנם מטפל בזוטות-לכאורה של החיים, כמו בליינד-דייטים, מוצרי היגיינה נשיים, הורדת שערות מהרגליים וקניות באיקיאה, אבל הוא בלוג קטן וחכם. והעלמה, בת 23 על פי הודאתה, פשוט משעשעת ביותר.
אתחיל דווקא בדוגמה כמעט הכי בוטה. בפוסט שכותרתו "לזיין את שלמה ארצי" כותבת עלמה:
"כשאני עושה סקס כל החושים שלי מתחדדים פתאום מאוד. והנה פתאום שמתי לב למוסיקה שמתנגנת ברקע. שלמה ארצי? מה יש לאנשים משלמה ארצי?! ג'יזס, כל העיר הזאת שומעת שלמה ארצי! אני חושבת שלפחות ארבעה בחורים שהייתי איתם חשבו שדיסק של שלמה ארצי זה הפסקול הנכון לזיון. אז בואו אני אגיד לכם משהו - לא זה לא! עזבו אתכם מזה ששלמה ארצי גורם למילה נדוש להחוויר בבושה, עזבו אתכם מהטחינה האינסופית של השירים שלו ברדיו. השירים שלו מדכאים מכל כך הרבה סיבות, ולא, זאת לא האווירה הנכונה לזיון. אז נכון שרועי בחר באלבום הכי נסבל, ושם לנו את 'ירח'. יש בו משהו נוסטלגי באלבום הזה, אבל באותם רגעים לא זכרתי בדיוק מה. 'והם צרחו תורידו ת'נמוך עם הטוקסידו...' ואני כבר לא כל כך מרוכזת בסקס. '...לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער, להגיד אתמול היה טוב...', ואני מוצאת את עצמי שרה שלמה ארצי במיטה של רועי, שהוא גם חבר של המיתולוגי שלי. אני נזכרת באימה במשהו שמישהו אמר לי פעם על איך אי אפשר לגמור את הזיון עד שהדיסק לא נגמר, ואנחנו רק בשיר הראשון". זה לא הפוסט הכי בוטה, בינינו. יש גם פוסט על ויברטור, והפוסט על הקניות באיקיאה הוא למעשה פוסט נועז, מתחום משחקי השליטה.

סגורה לרגל שיפוצים

אבל לא רק על סקס העלמה מדברת. יש גם אהבה. או, ליתר דיוק, אין. היא סגורה לרגל שיפוצים. "כבר כמעט שנה שאני לא מחפשת אהבה", היא כותבת בפוסט "שקרים שסיפרתי לעצמי. "כמעט שנה מאז שוויתרתי על הרעיון, כמעט לגמרי. מדי פעם, לחברים, אני עוד מתלוננת, מתוך הרגל וגם קצת כי מצפים ממני, על הלבד הזה, אבל רק אני יודעת שבחדרי חדרים, כבר ויתרתי מזמן. לא רוצה אהבה, אני ממלמלת לעצמי את המנטרה מדי יום, עד שההטמעה היא מוחלטת, בזמן האחרון אני כבר לא צריכה להזכיר את זה לעצמי, זה פשוט ככה. ככה כבר כמעט שנה, מתנהלת לי בעולם, משכנעת את עצמי שזה הכי טוב. שהלבד הזה בונה אותי, שאולי ככה זה צריך להיות, שאהבה היא סם שאני פשוט לא זקוקה לו. והנה, פתאום, בלי ששמתי לב, רגיעה. התרגיל המחשבתי עובד. אני פשוט קיימת, לא שואפת לשום דבר רגשי, לא מצפה, ויש בזה משהו משחרר, כמו לפתוח את המכנסיים אחרי שאוכלים, פשוט נותנים לבטן מקום לנשום, פשוט מרפים. והכל מתנהל כרגיל. עדיין יוצאת לפאבים ולמסיבות, עדיין הולכת ללימודים, הכל כמו קודם, רק יותר רגוע. אני כבר לא מחפשת בעיניו של כל זר את האישור להיותי נפלאה, כבר לא מנסה למצוא חן בעיני גברים שאני לא מכירה, כיביתי את כפתור הסקרנות".

היא יכולה להרשות לעצמה להפסיק קצת את הדיווחים על הדייטים, לטובת הדיווח המבדר "מונולוגים על הוואגינה", בהשראת הקמפיין של קוטקס. "בעודי פוסעת לי במעברי גן העדן המצוחצח, מתלבטת כיצד אשפר את חיי הפעם, ניגשה אלי נציגת מכירות מטופחת לבושה כולה בלבן כאשר פרח אדום נעוץ בחולצתה. על מוצרי קוטקס החדשים שמעת כבר? היא שאלה בחיוך. זאת שאלה רטורית, כמובן. אין אדם - גבר או אשה - בישראל שלא שמע את שמם של מוצרי ההגיינה החדשים, 'הנמכרים ביותר בארה"ב', או משהו כזה. מיד נדחפה לידי 'ערכת התנסות ביתית' ב'חווית הקוטקס', ואני, כזכור, מעולם לא סירבתי לדוגמיות, עזבתי את החנות שמחה וטובת לב. בבית, פתחתי את השקית המעוטרת והוצאתי ממנה עלון הסברה, וחבילת תחתוניות ארוזות, להתנסות. עכשיו אולי זה הזמן להצהרה נועזת במקצת: אני כבר שנים מסרבת לשים תחתוניות. לא ברור לי ממה בדיוק צריך להגן על התחתונים. אם להסתמך על הפרסומות שהיו נהוגות בארץ עד כה, הרי שמדובר בנוזל כחלחל, שאני חייבת להודות שמעולם לא נתקלתי בו. ואם נסתכל על העניין במבט קצת פחות ציני, הרי שלא נראה לי עד כה שיש סיבה שנשים ילכו עם מגן תחתון בעוד שגברים לא עושים זאת. אם להיות בוטה לרגע, הרי אנחנו לפחות מנגבות, בעוד שגברים מנערים, ולכן אם מישהו זקוק למשהו שיגן לו על התחתונים, הרי ברור שזה לא אנחנו".

ולסיכום, אזהרה, מפי העלמה שכותבת כל כך יפה:
"הזהרי לך, ילדה, מגברים כותבים. הם הכי מסוכנים, תשמעי מה אני אומרת לך. הכי מסוכנים. אני לא אומרת, כולנו צריכות מכתבי אהבה, אבל אם את שואלת אותי, קחי לך אחד שיכתוב לך מכתבי אהבה בחרוזים טיפשיים, או יותר טוב, בלי חרוזים בכלל, שיכתוב שירים בלי מבנה. קחי אחד שרוצה לכתוב, אבל לא יכול. בחור קצת עילג. לא טיפש, אבל עדיף אחד עם שגיאות כתיב, שיכתוב לך שירים מבולבלים מלאים במטאפורות סתמיות. קחי לך בחור שישווה את יופייך לפרח, שיכתוב שהאהבה שלכם היא כמו אש, אחד שיקריא לך את השיר שלו לאור נרות או עדיף, לאור שקיעה בים. בחור פשוט תקחי לך, תשמעי מה שאני אומרת, גברים כותבים זה רק צרות. הוא יאהב אותך, הבחור הפשוט שלך, כמו שרק בחורים פשוטים יכולים לאהוב. ונכון, אולי מדי פעם לבך יתכווץ מצער, לא עלייך יכתב שיר האהבה הבא. הוא לא אלכסנדר פן, נו, ואת לא חנה רובינא. אבל עזבי אותך מגברים ארטיסטים, זה לא חיים, זה. קחי לך גבר, עם רגליים על הקרקע, גבר ארצי כזה. חסון. ביד אחת מחרשה, ביד שניה תינוק, למי יש זמן לכתוב כשעסוקים. תשמעי מה שאני אומרת לך, גברים עם יותר מדי זמן בידיים זה מקור כל רע".
מצד שני, אני אומרת, איך היה נראה העולם בלעדיהם?


כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-alma.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?