העולם על פי אכילס / מאת שרית פרקול

יום שלישי - 10.2.04

נקודות תורפה

תופעה די נדירה בזירת היומנים המקוונים - גבר במיטב שנותיו מספר בבלוגו על ילדיו המתבגרים, חייו ואהבותיו



www.israblog.co.il/Achilles

אכילס, בעל הבלוג "עקב גבוה", הוא תופעה די נדירה בבלוגיאדה המקומית, לא מעט בזכות נתון דמוגרפי שנראה זניח - הוא גבר במיטב שנותיו. סצינת היומנים המקוונים בישראל שוקקת צעירים וצעירות בעשור השלישי לחייהם, לצד נערים ונערות, וגם נשים בגיל המעבר. זכרים מאפירי צדעיים אינם מתאימים לדיוקן הבלוגר העברי הטיפוסי. גם אם ישנם כאלה, הם כנראה מציגים את עצמם כצעירים יותר.
זו, כשהיא לעצמה, סיבה טובה להתעניין ב"עקב גבוה", שכן הגיל מביא איתו תובנות שאינן מקבלות ביטוי ברוב הבלוגים. אם נוסיף לכך את כתיבתו האינטליגנטית, את ההומור, את התרבותיות, את גילוי הלב וגם תבלין בדמות אהבה וירטואלית בלתי ממומשת, נקבל תענוג די יוצא דופן במקומותינו.
"אני מהדור שגומר. אף פעם לא מסיים - תמיד גומר, גומר ת'אוכל, גומר מהפה, וגומר גומר", כתב אכילס בהודעת הפתיחה שלו - וכבר בכך הוא קנה אותי. "אז איפה מציבה אותי הגמירה מבחינת גיל? כבר לא בן עשרים כנראה. ואיתי בבית בת זוגי, ושני ילדים שסובבים אותנו כשני ירחים שלא יכולים להנתק מהשמש המאירה ומספקת להם אנרגיה (פיננסית בעיקר) ועוד חתול שבעברו ניתוק מכאיב מאימו (בטרם עת), וניתוק מאשכיו (מאוחר מדי) ששניהם (הניתוקים, לא האשכים) גרמו לו להיות טרדן לא קטן אך הקנו לו זכות להיות בן בית מן השורה אצלנו. אלו המשתתפים הקבועים ואליהם יתווספו בעתיד כל אלו היושבים ברקיע האישי שלי ככוכבי שבת, וגם מבחר טיפוסים החוצים את מסלול חיי ככוכבי שביט, ומדי פעם גם מספר עב"מים שאני נתקל בהם".
לצורך העניין נקרא אשת חיקו ואם ילדיו "אלפא", בנו נקרא "יוליסס", בתו נקראת "מינרווה". ועוד חתולה שאסף ממש בשבוע האחרון. יש לו גם חברה מעבר לים, "אווה", איתה הוא מתכתב כבר שנים, ועתה, ביומנו המקוון, גם מפרסם שירים שנכתבו אליה ו/או בהשראתה. הוא אוהב ג'ז, בילי הולידיי, למשל, ואת מריה קאלאס ("היא המקדש שלי, קאלאס היא האלוהים"), על כל אלה הוא כותב, אבל קודם כל, על עצמו.
מלבד העיסוק באלפא ובאווה (ויש לפחות עוד אחת מזדמנת עם סיפור מסקרן, אורורה), אכילס מרבה לעסוק בנושא הגיל, כפי שניתן לראות בפוסט על "לוליטה":
"תשע-עשרה נשים מופיעות ברשימת הבלוגים האהובים עלי. תשע-עשרה נשים חמודות (ועוד שלושה גברים לכפרה, נחמדים לא פחות). כולן בשנות העשרים או תחילת השלושים... אבל ממילא זה לא הגיל הכרונולוגי שמשנה, אלא הראש, ובזה כולן בנות אותו גיל. צעירות, ללא כל הבדל. אני קצת פחות מהן, צעיר זאת אומרת, וכמו שעניתי לאחת מהן, אני בן שנתיים יותר. מקסימום שנתיים וחצי. אך למרות הבדל הגילים, אני לא מרגיש רע בחברה זו, אלא להפך. כמו בבית. לפני כמה ימים, מצאתי בלוג של מישהי צעירה. באמת צעירה. קצת מבוגרת מלוליטה. בדרך כלל כשאני נקלע לבלוג של מישהו/י צעיר/ה מעשרים, אני נס מיד. בורח בגלל הוורוד, בגלל ה'כנסו' ובגלל ה'בצפר'. הפעם נשארתי. נשארתי וקראתי. קראתי ואהבתי. משהו בכתיבה שלה גרם לי להתאהב בה, על אף הנושאים הקצת רחוקים ממני. ואיך שזה קרה, התחלתי להרגיש כמו הומברט... אם יש משהו שאני משתדל להמנע ממנו זה להפוך לאשמאי... אז כשנפלתי על הבלוג של בת השש-עשרה הזאת, וקראתי פוסטים שלה עד תומם (לא את כולם, אני מודה, רק כמה), הייתה לי הרגשה כאילו אני מציצן זקן, כזה שמשקיף עם טלסקופ לחדרים של בחורות צעירות. אבל מפני שאני נהנה לקרוא את מה שהיא כותבת, ומפני שאני לא מציצן, ולא אהיה, אז כדי שגם לא ארגיש כזה, אני נכנס לבלוג שלה, על בהונות רגלי, קורא בדממה, ועוזב". אגב, כפי שהתברר מתגובתה של אותה בלוגרית עולת ימים, היא בת 18, לא בת 16, כך שבכל מקרה, לוליטה היא כבר לא.
נקודת הגיל המיוחדת שלו מאפשרת לו לכתוב, מצד אחד, על הבעייתיות ביחסיו עם אמו, שבלשון המעטה, הוא אינו מתלהב ממנה, ועל הבעייתיות ביחסיו עם ילדיו הבוגרים.
"להכנס לחדרו לא העזתי", הוא כותב על בנו, "אנחנו כל כך קנאים לפרטיות של צאצאינו, ומאז היו בני חמש או שש אף פעם לא נכנסנו לחדריהם מבלי לדפוק ולקבל רשות. כיום, כשלא ברור אם יש מישהי איתו, אני נמנע אפילו מלדפוק בדלת. הרי אם תהיה איתו בחורה והם יהיו באמצע הזיון, היא עלולה לחטוף וגיניסמוס חלילה, ואני לא צריך את זה על מצפוני. אבל כמה פעמים ניסו הם לפתוח את דלת חדר השינה שלנו כשאנחנו היינו עסוקים בשחזור פעולת הרבייה? ניחשתם. ולא מדובר על התקופה בה היו הם עדיין צעירים, ולא ידעו שהורים מזדיינים גם למטרות אחרות מאשר שיכפול הצלחה. אני מדבר על זה, שכשהם כבר גילו את סוד הקסם החודרני, עדיין לא נקלט אצלם שדלת סגורה מציינת רצון לפרטיות. מזל שאנחנו לא סומכים עליהם (בקטע הזה, תרגעו, בקטע הזה), ותמיד הקפדנו לנעול את הדלת. לא מחשש שיביכו אותנו, אלא כדי שלא יחטפו שוק מזה שיגלו שיש סקס אחרי גיל ארבעים".
וגם, באותו עניין:
"החופש, לעזאזל, החופש שהיה להם ואני לא הכרתי, החופש לטעום מהכל, לבדוק הכל, לנסות הכל. מה הם לא ניסו? את כל בני/בנות הזוג שנקרו בדרכם (את בני המין הנגדי, אני חושב, אבל לא ממש בטוח) ניסו כבר מגיל 15, את כל האלכוהול שהומצא טעמו כבר מגיל 16, ואת כל הסמים שיש בתבל (קלים בלבד, כך אני מקווה) התחילו לבדוק מיד אחרי שגמרו את הצבא. וכבר בני עשרים ואחת או ושתיים, היה לכל אחד מהם הרבה יותר ניסיון ממני ברוב המדעים השימושיים - כימיה, ביולוגיה, ואמנות (ולמתקשים: סמים ואלכוהול, זיונים ומוסיקה). האושר בהתגלמותו".
ואם זה נשמע כאילו הקנאה מדברת מגרונו, יש בכך משהו. אבל לא סתם קנאה:
"כי גם אני סקרן, תמיד הייתי. כי גם אני הייתי מנסה, לוּ אני במקומם. כי בזמני כלום מזה לא היה קיים, לא היה אפשרי. לפחות לא בארץ הפרובינציאלית של אז".
אכילס בוחן את עצמו היטב, מבפנים ומבחוץ. "אני זקן?" הוא שואל, "בן כמה אני בכלל?". באחד השירים, "הלכתי לשירותים והסתכלתי במראה", הוא מודה שהפנים הנשקפות במראה הן פני איש, "איש מבוגר", אבל "כך חדר מבטי , מחפש לו, ותר, פנימה פנימה חדר, ולפתע גילה, באחת הפינות, נם לו ילד קטן. לא הופתעתי".
האמת? גם אני לא ממש הופתעתי.


כתובת ישירה לדף זה www.perkol.itgo.com/blog-achilles.htm

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

32