כתבו לפרקוליתון

פילוסוף ברשת

3-7-2005

דינמיקה של ליבוי יצרים

פילוסוף הרשת סבסטיאן מביא מקרה מבחן של ויכוח בלוגיסטי שיכול היה בקלות להידרדר למלחמת אחים, אלמלא השכיל לנקוט נגדה את שיטת קומה-אחא הידועה שלו



רומיאו, נערת הגומי של שפת הכתיבה, ואני, גברת הברזל של השפה הגברית (מה זה?), מנהלים בינינו, בבלוג שלה ובבלוגים שלי, דיאלוגים סהרוריים, מנותקים מכל דבר שאפשר לכנותו הגיוני, או רלוונטי. לפני זמן מה, כתבתי תגובה עניינית, ורומיאו הביעה חשש לשפיותי. הדיאלוגים האלה מתנהלים לעיני כל, נרשמים ומתועדים בבלוגים שלנו. קוראים נבונים ולא נבונים מזהים מיד את טבעם. אפשר לצחוק מהם, להתפעם מהדילמות חסרות השחר, או להגיד שאנחנו לא כוס התה ולעבור לבלוגים אחרים. לא כך קורה כאשר מגיעים אל האזור מלבי יצרים. להלן חקר מקרה.



"את ממש צודקת", כתבתי לרומיאו בלי קשר לשום דבר, אם כי חשבתי על הימין הקיצוני. "שמתי לב שהכתום מאזן להם את הריר מהפה בכל פעם שהם עומדים לצדי הדרך". ורומיאו השיבה בסאלטה משוכללת לאחור – "לא פלא. כתום זה צבע נהדר שהולם נוזלי גוף רבים, לא רק ריר. אסור לוותר על הצבע הזה ולתת למיעוט הזוי להתנחל עליו ולספח אותו לעצמם לתמיד". בשלב זה, נכנסה לתמונה ח' – "במחילה ממך" פתחה ביישור נפלא של הגב, "אני חוששת שהאמירה הזו שלך מאוד גזענית ובמפורש לא שייכת לויכוח. זה בערך כמו שהגרמנים, בזמן WWII יכלו לומר משהו כמו, ’כשיהודי לובש לבן, האף שלו משתלב יפה עם הרקע’".

למרות ההתעלמות מהסגנון המופרך של הדיאלוג, שרק קצהו התחתון הוצג לעיל, ולמרות ההשוואה הבלתי נתפסת לגרמנים בשואה, עדיין האמנתי בכוחה של היהדות לגשר ביני לבין ח'.

"איך הגעת כל כך מהר אל הגרמנים?" שאלתי בגישה בריאה של קומה אחא, "ומי מדבר על יהודים? אני אפילו לא מדבר על המתנחלים. אני מדבר על קבוצה מיליטנטית מסוימת. ומה עם סאטירה? אין לה מקום בחיים שלנו? ואם נמשיך בקו הגזעני שלך, הרי שיש יהודים שעוצרים אותי בכבישים רק משום שאני נהג".

ח', שראתה שאני ממהר מדי אל יחס חברי, גייסה לעזרתה דיבורים גאים שאחר כך נוכל שנינו לכתוב בדברי ימי האלימות. "סאטירה?" כתבה במרץ מר, "אני מבינה שגם הכתבה המזעזעת בוואלה היתה רק סאטירה. סאטירה במיטבה, הייתי אומרת. אלא שמשום מה, למחרת, בחסימת הכבישים, היו כמה אמיצים שהמשיכו לנסוע עם המכוניות שלהם על המתנחלים, הכו בהם עם שלשלאות ברזל ועוד... ואני לתומי חשבתי שאנחנו, ’יפי הנפש’, אמורים למחות ולזעוק מרה, על כל סוג של אלימות. בין אם היא באה מהימין או מהשמאל, נגד ערבים, יהודים, חד מיניים, חיות. איטסטרה איטסטרה. ובודאי לא לשייך סוג של דיבור שאין בו שום רלוונטיות לויכוח עצמו. קו גזעני, זה שכשפסיכי נושך מישהו במצעד הגאווה, העיתונות מדווחת 'חובש כיפה נשך'".

אילו הייתי עונה לה באותה רמת טיעון, סעיף אחר סעיף, אין ספק שהיינו מגיעים עד משה רבנו ומשם, בדילוג לולייני מרהיב, אל חמלניצקי, פולין והפוגרומים, ומשם, בלי להסס רגע אחד, ישר עד מלחמת האחים שהחריבה את בית המקדש. וכל זה למה? כי רומיאו ואני אוהבים לעשות פליק-פלאק להיגיון. למזלי, בתור יהודי של כל ישראל חברים, הצלחתי להתעשת.

"הדיאלוגים ביני לבין רומיאו, ובמיוחד זה הנוכחי, הם תמיד סאטיריים", כתבתי לח' בתפילה לימים טובים יותר. "לא קראתי את הכתבה בוואלה. בכל מקרה, לא אני כתבתי אותה ואין לי אחריות על כתבות של מישהו אחר. בתור יפה נפש, אני מוחה על כך שפועלים של פרץ ומתנחלים חוסמים לי את הכביש. יהודי לא עוצר יהודי בכביש. חסימת כביש היא מעשה אלים, מנוגד לחוק ולסדר הציבורי. מותר להפגין על כבישים ואפילו לחסום אותם, אבל על פי רישיון מהמשטרה. כל מי שמפר חוק, עושה מעשה אלים, בדומה לגנבים ושודדים ובעלים שמכים את נשותיהם. חוק הוא חוק. אני לא עיתונאי ואין לי עניין להגן עליהם".

הפעם, זה עבר בשקט. לא נסחפתי, וח' ראתה שאין לה שותף לליבוי יצרים ונעלמה בשקט. אבל סגנון הדיבור של ח' מפיל בפח יהודים טובים שבסך הכול שומרים את יצריהם למיטת כלולותיהם.

סבסטיאן

כתובת ישירה לדף זה: www.perkol.itgo.com/sebastian3-7-5.htm

הגיגים קודמים: www.perkol.itgo.com/sebastian20-6-5.htm

397