דפני ליף בקונגרס החברתי הראשון, מדברת על מדינת רווחה ועל תקציב חברתי (צילום: שרית פרקול)
"לא מספיק לבהות במדרגות, מוכרחים לטפס בהן", אמר ואצלב האוול, סופר ומחזאי, פעיל זכויות האדם שאף ישב בשל כך בכלא, שלימים הפך לנשיא צ'כיה וזכה בפרס גנדי לשלום. "אני באמת חי במערכת בה מילים מסוגלות לטלטל את כל מבנה הממשלה, בה מילים יכולות להתגלות כחזקות יותר מעשר אוגדות צבאיות", אמר האוול בהזדמנות אחרת.
אתמול בערב טיפסנו כולנו על המדרגות, כמו שאנחנו מטפסים בהן כבר שבועות רבים. צעירים וצעירות, זוגות צעירים עם עגלות וילדים קטנים, זוגות מבוגרים, אנשים בודדים. עם שלטים ובלעדיהם (אתמול אפילו אני הכנתי שלט, בראשונה בחיי לפי דעתי), עם תופים, משרוקיות ורעשנים או בלעדיהם, עם קריאות "העם דורש צדק חברתי" ובלעדיהן. לא הסתפקנו בבהייה פאסיבית, אלא ממש יצאנו לרחובות, טיפסנו במדרגות.
לאן יובילו המדרגות האלה?
אני לא יודעת, ואני לא חושבת שמישהו באמת יודע. היעד הסופי לא ממש ברור, ייתכנו התפצלויות שם בדרך, צמתים, מסדרונות, חדרים שאנחנו לא מכירים. אנחנו רק יודעים שכאן למטה, בתחתית המדרגות, לא טוב לנו. אנחנו מנוצלים. אנחנו עובדים קשה ולא מצליחים לחיות בשגשוג. אנחנו משלמים הרבה יותר מדי על כל דבר: מצרכי מזון בסיסיים, דלק, דיור, בריאות, חינוך, בידור, עמלות הבנקים.
זה התחיל בקוטג', גבינה לבנה סתמית וגבשושית. שם, סביב "הגבינה עם הבית", הוכחנו שאנחנו יכולים להתאגד נגד משהו, או בעד משהו. הגבינה הזאת גם תשמש השראה לאחד השלטים היותר טובים במחאה הזאת, "אפילו לגבינה יש בית, רק לנו אין".
כמה טוב להיווכח שהאינטרנט, ובעיקר פייסבוק וטוויטר, הוא גם כלי פנטסטי לגיוס מהיר ואפקטיבי של אנשים למטרות חברתיות שונות, כמו גם להכרזת חרמות על מוצרים ושירותים שמחיריהם מופקעים. לדעתי, אפשר וצריך לעשות את הצעדים הפרקטיים המיידיים האלה במקביל למחאה הכללית, הרעיונית. לא לחכות לממשלה, לא לחכות לבחירות.
הרבה מאוד מדרגות יש עוד לפנינו. בהצלחה לנו!
(נכתב ב-4.9.2011 בעקבות הפגנת המיליון)
שרית פרקול, "הפגנת המיליון" (צילמה: שלי פרקול)
~~~ הפגנת 1,000 השולחנות היתה מרשימה ומעודדת. נראה שהיינו כמה אלפים סביב השולחנות העגולים, סדר ישיבה אקראי, רצוי ליד אנשים שלא מכירים. היו גם מעגלי של דוברי רוסית, של דוברי אמהרית, של כבדי שמיעה. על מסכים הוקרנו הטקסטים של הנאומים וכותרות מהדיונים בשולחנות.
קובי הנחה את הדיון שלנו בנעימות ובתבונה. השתתפו - דורית, יונית, שוקי, דן, חזקי, סתיו.
הכותרות של השולחן שלנו היו, בין השאר: זכות קיום בכבוד (כולל הגדרת המושג הזה), מתן זכות קיום לדעות אחרות והצפת נושאים שטעונים דיון, שימור תנועת המחאה לטווח ארוך, המשך חרמות צרכניים ואזרחיים נגד גורמים ושירותים על ידי המנגנון שכבר הוכיח את עצמו, יצירת מילון שיח-חדש שילווה ויעודד שינוי תודעתי, לנסות רעיון של השתתפות הציבור בחלוקת התקציב על ידי השתתפות וירטואלית, פעילות בשטח למען אוכלוסיות מוחלשות ויחד איתן, בדיקת אפשרות של השתלטות לתקופה מוגבלת ומוגדרת על בתים פרטיים שעומדים ריקים, חיזוק הרשת שנוצרה על ידי המאהלים, שיתוף פעולה יהודי-ערבי.
הרעיונות העיקריים של שולחנות הדיון בת"א, כפי שהוצגו בסיכום הערב: לא לחכות למנהיגים אלא להמציא פתרונות מלמטה * לעבור מ"אני" ל"אנחנו" * לשנות את הגישה לצרכנות, להצלחה, להגדיר מחדש מהו אדם מצליח * חינוך חינוך חינוך * להמשיך את הדיאלוגים האלה בכל המקומות, בכל האוכלוסיות, כי הם נותנים לנו כוח.
נ.ב. רון חולדאי, שבזמן האחרון עושה שטות אחרי שטות, הופיע באירוע, קיבל קריאות בוז, מובן שלא עלה לבמה או משהו, ונופנף משם.
~~~
שוב היה ריח של גן חיות כשהגעתי אחר הצהריים להפגנה באזור גן העיר, היכן ששכן בעבר גן החיות. אבל הפעם זה היה רק חרא של סוסים ליד גדרות כחולות "לשיפור פני העיר" וזר מת של פרחים עם סרט שחור לזכר שלטון החוק. פעם ראשונה שהייתי קרוב כל כך לשוטרים דוחפים. זה לא נעים. אבל כשכמעט כל מפגין חמוש במצלמה, יש גבול לאלימות שיכולה להתבצע מצד השוטרים. כל הזמן כשהשוטרים דחפו נשמעו קריאות "תצלמו! תצלמו!"
~~~
ברוטשילד 16 קראנו שוב בקול גדול את הכרזת העצמאות, כדי להזכיר לעצמנו את העקרונות.