Sarit Perkol internet pages
כתבו לי



מוזיקה פיראטית:
זה שמעלה או זה שמוריד?


מאת שרית פרקול

מעריב, 21.9.2003



תעשיית ההקלטות האמריקנית (RIAA), המנהלת מלחמה סיזיפית בהפצת המוזיקה הפיראטית דרך תוכנות לשיתוף קבצים כמו נפסטר, גרוקסטר, קאזה ואחיותיהן, החליטה סופסוף לנסות לטפל במצב בצורה ריאליסטית יותר - להעמיד לדין לא את מורידי השירים, אלא את האנשים המעלים לאינטרנט יצירות המוגנות בזכויות יוצרים. וגם אנחנו כאן בישראל יכולים להתחיל קצת לחשוש (ראו למטה).
בחודשים האחרונים, RIAA העסיקה אנשים שהתחברו לרשתות שיתוף הקבצים כדי לזהות משתמשים המציעים להורדה אוספים גדולים של קבצי מוזיקה. עכשיו היא מתחילה להגיש תביעות. וגם אם רוב התביעות האלה ייושבו מחוץ לביהמ"ש, יש בהן כדי לגרום לכך שאנשים יחששו לשתף אחרים בתוכן הדיסק הקשיח שלהם. התוצאה ברורה: לא תשתפו? זה לא יסתכם בזה שתקבלו מסרים בסגנון "מניאקית אגואיסטית, תביאי להוריד ת'שיר" בקאזה, אלא פשוט לא יהיו שירים להורדה. תעשיית התקליטים תנצח.
לפי פרשנות שהתפרסמה באחרונה ב"וושיגטון פוסט", אין לנו מה להתפלא על האסטרטגיה הזאת, שכן RIAA עושה בדיוק מה שביקשו ממנה לעשות: להשתמש בחוקים הקיימים כדי להגן על האינטרסים שלה, במקום לבקש יחס מיוחד וחקיקה חדשה, שתיתן להם זכויות יתר על פני אזרחים אחרים. העתון מציין, עם זאת, שה-RIAA מתבססת בין היתר בסעיפים שנויים-במחלוקת של "חוק זכויות היוצרים למילניום הדיגיטלי" כדי לאלץ ספקי אינטרנט לגלות את זהויותיהם של משתפי הקבצים.
קארי שרמן, נשיא RIAA, אמר שמטרתם היא להרתיע. "זאת אינה תוכנית נקם, אלא צעד המיועד לשלוח מסר", אמר. "אנחנו מצפים להגיע להרבה פשרות. אנחנו לא מתכוונים להיות בלתי הגיוניים או נקמניים".

150,000 דולר לשיר

לפי חוק זכויות היוצרים האמריקני, העונשים נעים בין החזר הנזק הכספי שנגרם בפועל, ועד 150,000 דולר. שרמן אמר שהם ידרשו מבית המשפט "להעריך את הפיצוי המגיע". לפי חברת המחקרים פורסטר, מחצית האנשים שמורידים קבצי מוזיקה מהרשת ממשיכים לקנות תקליטורים כמו קודם, אולי אפילו יותר. כך שאולי הנזק הכספי שנגרם בפועל הוא אפס. אבל כמה משתמשים יהיו מוכנים להסתכן? שלא לדבר על כך שפעמים רבות, זול יותר להגיע לפשרה, במקום ללכת למשפט יקר.
האסטרטגיה של תעשיית ההקלטות מתמקדת בחלק הקל של הבעיה: המשתמשים שמציעים קבצי מוזיקה בלתי חוקיים לאחרים, בניגוד לאנשים שמורידים את הקבצים האלה.
כרגע יש משמעות אחת לתביעות המשפטיות: גם אם המשתמשים לא יפסיקו להוריד מוזיקה, רבים יחששו לשתף אחרים בקבצים שלהם, מה שיצמצם מאוד את מצאי השירים הזמינים ברשתות שיתוף הקבצים. "אם אתם לא מסירים את התוכנה, לפחות תסמנו את האופציה 'לא לשתף'", אמר שרמן.
כמובן, יש משתמשים שהגיעו בכוחות עצמם למסקנה האנוכית הזאת. "אני לא משתף קבצים", אמר לוושינגטון פוסט מייקל וויס, מנכ"ל חברת סטרימקאסט נטוורקס מקליפורניה, מפתחת תוכנת השיתוף מורפיאוס. לדבריו, זה טפשי להיות מטרה שקופה כל כך.
אבל אפילו מי שרוצה להיות אזרח טוב ולשלם בעד מוזיקה שהוא מוריד מהרשת, נאלץ בסופו של דבר להגיע לתוכנות שיתוף הקבצים. וושינגטון פוסט מביא את הסיפור של ג'יין אליס, תושבת וירג'יניה, שביקשה לחנך את בנה להיות שומר חוק. הם קנו שיר באתר BuyMusic.com, האתר היחיד שמאפשר למשתמשי מערכת ההפעלה ווינדוז לקנות שירים של חברות תקליטים גדולות בלי לעשות מנוי. אבל כשניסו להתקין את תוכנת מדיה פלייר 9 של מיקרוסופט, הנדרשת לצורך ההשמעה, התברר להם שאי אפשר לנגן את השיר במכשיר ה"ריו" הנייד. בסופו של דבר, הם הורידו את השיר מקאזה. "קראתי איפשהו שאם יש לנו עותק חוקי ששילמנו בעדו, אנחנו יכולים להוריד מקאזה באופן חוקי", כתבה אליס. "וכך עשינו".
מגוחך שהמשתמשים במוזיקה חוקית צריכים לחזור לרשתות שיתוף הקבצים כדי להשיג קובץ שניתן להשמיעו. אבל לעתים קרובות, זה קל יותר. אפילו חנות המוזיקה של אפל, iTunes, אינה מניחה להפוך את השירים שנרכשו ישירות לפורמט MP3, הנחוץ כדי להשמיעם בנגן שאינו iPod. יש רק יוצא דופן אחד, מציין הוושינגטון פוסט, והחברה-האם שלו בעצם מחזיקה בבעלותה חברת תקליטים מרכזית. אתר Emusic.com מבית ויוינדי-יוניברסל מאפשר למשתמשים להוריד את כל קבצי MP3 שהם רוצים, בלי כל הגבלת שימוש, תמורת 9.99 דולר בחודש, למי שעושה מנוי לשנה. אבל חטיבת המוזיקה של ויונדי-יוניברסל אינה מציעה באתר הזה שירים השייכים לה, וגם של אף חברת תקליטים גדולה אחרת. היא משאירה את השטח לחברות הקלטה עצמאיות, או לחברות קטנות.

כמו להשאיר את דלת הספריה פתוחה

ביום שלישי שעבר נדרש בית המשפט לערעורים בארצות-הברית לשאלה אם תעשיית המוזיקה יכולה להשתמש בצווים מיוחדים לתחום זכויות יוצרים, במלחמתה נגד משתפי השירים. סוכנות אסושיאייטד פרס דיווחה, שהשופט ג'ון רוברטס, מביהמ"ש לערעורים של וושינגטון די.סי., היקשה על דונלד ורילי, עוה"ד של RIAA, ושאל מדוע משתמשי מחשב שמורידים מוזיקה שונים מאנשים המחזיקים בבתיהם ספריות. רוברטס שאל, אם העובדה שבמחשב של מישהו יש קבצים המוגנים בזכויות יוצרים, פירושה בהכרח שהוא מפיץ אותם באופן בלתי חוקי. תוכנות שיתוף הקבצים בדרך כלל מאחסנות את השירים שהורדו בתיקיה מיוחדת במחשב, הזמינה לכל משתמש אינטרנט אחר. "זה לא שווה ערך לכך שאשאיר את דלת הספריה שלי פתוחה?" שאל השופט. "מישהו יכול להיכנס ולהעתיק את הספרים שלי, אבל זה לא אומר שאני עברתי על זכויות יוצרים"
רוברטס ושני שופטים אחרים הדנים בתיק הזה גם הציבו שאלות קשות לספקית התקשורת וריזון, המערערת על החוקיות של הזימונים על פי חוק "המיליניום הדיגיטלי". קודם לכן אישר השופט המחוזי ג'ון בייטס את הצווים האלה ואילץ את וריזון להסגיר שמות וכתובות של לפחות ארבעה מנויים שלה.
"אתם מרוויחים הרבה כסף מהפירטיות", אמר רוברטס לעוה"ד של וריזון, אנדרו מקברייד, בהנחה שאנשים המורידים קבצים רבים של שירים יעדיפו חיבור מהיר, כמו אלה שמציעה חברה-בת של וריזון. מקברייד השיב לו, שווריזון מרוויחה כסף כאשר משתמשי מחשב רוכשים שירים מהשירותים המקוונים המסונפים אליה.
חוק המיליניום הדיגיטלי, שנחקק בארצות-הברית ב-1998, שנים לפני הפופולריות הגדולה של תוכנות שיתוף הקבצים, מאפשר לחברות מוזיקה ולחברות אחרות לאלץ ספקיות אינטרנט להסגיר שמות של אנשים החשודים בפירטיות, על פי צו ביהמ"ש המחוזי. הצו מונפק על ידי פקיד, ואפילו אין צורך בחתימתו של שופט. מתנגדי ההליך טוענים, שהשופטים צריכים להיות מעורבים, בהתחשב בפגיעה האפשרית בפרטיות.
לפי סוכנות א.פ., הקיץ הגישה תעשיית ההקלטות לפחות 1,500 צווים כאלה. עד כה הוגשו תביעות אזרחיות נגד 261 בני אדם, בהם ילדה בת 12 (ראו למטה), על הפצה בלתי חוקית של מוזיקה באינטרנט. RIAA הבטיחה שיהיו עוד אלפי תביעות נוספות.

~ ~ ~ גם אנחנו צריכים להתחיל לדאוג ~ ~ ~

האם התהליכים שמתנהלים בשבועות האחרונים מעבר לים יכולים להשפיע גם עלינו כאן? לפי הסבריו של עו"ד רמי אבלס, ממשרד אבלס, כהן (www.abeles-cohen.com) המתמחה בדיני מחשבים, אינטרנט והייטק, נראה שכן. מבחינה משפטית אין כל מניעה, הוא אומר, "שכן היצירות האמריקניות (השירים), כמו גם ממדינות נוספות, מוגנות על פי אמנות בינלאומיות, שישראל היא צד להן. לעניין זה, שיר שנוצר בארצות-הברית דינו לכל דבר ועניין כיצירה ישראלית".
אבלס מציין, שאמנם אין פסק דין תקדימי בישראל שעוסק בסוגיות הישירות שהועלו, אבל אפשר לנתח את סעיפי החוק הרלוונטי:
"בעיקרון, המידע שבידי ספקיות האינטרנט, לרבות המידע בו מעונינות חברות התקליטים ובעלות זכויות היוצרים, הינו בגדר 'מאגר מידע' על פי חוק הגנת הפרטיות, וככזה אין כל ספק כי מדובר במידע סודי שאסור לספקיות האינטרנט לגלות לצדדים שלישיים, אלא לפי צו בימ"ש בקשר להליך משפטי. במילים אחרות, על פי הדין החל, לא רק שספקיות האינטרנט אינן מחויבות למסור פרטי גולשים לחברות המוזיקה, אלא שאם יעשו כן ללא צו מתאים מביהמ"ש - הן עלולות להיחשב כמי שביצעו עוולה פלילית על פי חוק הגנת הפרטיות, עוולה שדינה מאסר בנסיבות מסוימות.
"עם זאת, אין בכך כדי להוות סוף פסוק מבחינת חברות התקליטים. הן יכולות לטעון לתחולתו של סעיף 3 לפקודת זכות-יוצרים, הקובע, כי אדם הגורם לשם תועלתו הפרטית להצגתה ברבים של יצירה שיש בה זכות יוצרים שלא בהסכמתו של בעל זכות היוצרים מבצע עוולה פלילית שדינה שלוש שנות מאסר. הטיעון המשפטי יהיה כדלקמן: גולש המעמיד קבצים של שירים מוגנים בזכויות יוצרים בספריות במחשבו הפתוחות בפני גולשים אחרים, ניתן לראותו בעצם כמי שמציג ברבים יצירה שיש בה זכות יוצרים. צריך כמובן שהדבר יהיה לתועלתו הפרטית, כפי שהחוק דורש, וגם כאן ניתן לומר שהתועלת הפרטית שהוא מפיק מכך הינה, למשל, היכולת שלו להוריד במקביל קבצים מוגנים ממחשבים אחרים.
"טיעון זה אינו חף לחלוטין מפגמים, אך הסעיף בהחלט מהווה אכסניה נאותה לטענות של חברות התקליטים כנגד גולשים המאפשרים לאחרים להוריד קבצים של שירים מוגנים ממחשביהם.
"כעת, על בסיס החוק הנ"ל, יכולות חברות התקליטים לנקוט שני קווי תקיפה מקבילים. הן יכולות להגיש תלונה למשטרה על ביצוע עבירה פלילית, שדינה כאמור שלוש שנות מאסר, ולמסור למשטרה את כתובות ה-I.P. שברשותן. על פי חוק, המשטרה תוכל לפנות לספקיות האינטרנט ולחייבן למסור את פרטי הגולשים לצורכי החקירה. ייתכן שהמשטרה תיזקק לצו בימ"ש, אך זה עניין טכני וסביר שהיא לא תתקשה לקבל אותו על בסיס הטיעון דלעיל.
"בנוסף, פתוחה הדרך בפני חברות התקליטים לתבוע את אותם מנויים של ספקיות האינטרנט בהליך אזרחי. פקודת זכות יוצרים קובעת פיצויים עונשיים של בין 10,000 שקל ל-20,000 שקל למי שביצע את העוולה על פי סעיף 3 הנ"ל. חברות התקליטים בהחלט יכולות לפנות לבית המשפט בעצמן ולבקש צו כנגד ספקיות האינטרנט, המחייבן למסור את פרטי הגולשים שביצעו את העוולה".

~ ~ ~ עבריינית בת 12 ~ ~ ~

בריאנה לאהרה, בת 12, נמנית עם 261 האנשים נגדם הגישה תעשיית התקליטים תביעה החודש, בגין הורדת שירים בלתי חוקיים מהאינטרנט. לאהרה, תלמידה מצטיינת בכיתה ז', היתה גם הראשונה שהגיעה להסכם עם חברות התקליטים, שניאותו להסיר את התביעה נגדה, בתמורה לתשלום של 2,000 דולר ולהתנצלות.
"אני מצטערת על מה שעשיתי", מצטט "לוס אנג'לס טיימס" את התנצלותה של הילדה, לפי הודעה שפירסמה RIAA. "אני אוהבת מוזיקה, ואני לא רוצה לפגוע באמנים שאני אוהבת".
התקדים של לאהרה הגיע לעמודים הראשיים של עתוני ניו-יורק הגדולים, וכתבים צרו על הדירה במנהטן, בה מתגוררת בריאנה עם אמה ואחיה בן התשע. כשהתברר לה שמגישים נגדה תביעה על הורדת שירים כמו "אם אתה מאושר ואתה יודע את זה", או שיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "קשרי משפחה", היא אמרה: "הבטן שלי מתהפכת". הרגשתה עשויה להשתפר אם תדע, שהיא יכולה היתה לחטוף קנס של 150,000 דולר על כל אחד מ-1,000 השירים שהחזיקה במחשב שלה.
היא כנראה לא היחידה שמרגישה הקלה. "ה-RIAA בלי ספק רצתה להוריד אותה מהכותרות", אמר ללוס אנג'לס טיימס פיל ליי, אנליסט מחברת המחקרים "אינסייד דיג'יטל מדיה" מפלורידה. "הם לא רוצים להיתפס כמי שנטפל לילדים. היא הרי אפילו לא בת עשרה". בשביל ילדים רבים, 2,000 הדולרים האלה פירושם ויתור על דמי כסף ומתנות במשך כמה חודשים. אבל בשביל אמה של בריאנה, סילוויה טורס, חד-הורית המתגוררת בשיכון, זה סכום נכבד.

כתובת דף זה: perkol.itgo.com/piracy92003.htm


13