העולם על פי איש דשא

www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=730

צייר לי רס"ר

22.6.2003

"הגעתי למסקנה שייצוג האני האמיתי ברשת זה דבר בלתי אפשרי בעליל, משום שאני עצמי לא יודע לחלוטין אמ הוא אני האמיתי", כותב על עצמו איש דשא, בעל הבלוג "מכור". איש דשא, חייל בן 19, עושה ביומנו העגמומי נסיונות מכמירי לב לגלות את האני האמיתי שלו, לקוראים - ובעיקר לעצמו. בתשובה לשאלון השבועי מה מלחיץ אותך, הוא כותב ב-27.4 "כל מפגש חברתי עם יותר מאדם אחד, במיוחד עם בחורות. כל דבר חדש, או שאין לי עליו שליטה מלאה".
במסגרת הנסיונות להשיג שליטה במה שקורה לו, הוא מקדיש פוסט חושפני למלחמתו בכיבוש הייצר. ב-31.5, תחת הכותרת "אונס עצמי", הוא מתאר כיצד הוא מתעורר מינית מתוך מצב של נים-לא-נים, בגלל איזו מחשבה מגרה. "כמו למשל שאני ערום ואחת מהכוסיות מהשכבה שלי לשעבר (שהיא גבוהה ויש לה חזה גדול וזקוף) באה אליי ערומה, בחדר לבן מאור שמש, ונוגעת לי בזין, אז ישר צומחת לי זיקפה - זיקפה שאני לא יכול לעוצרה, לא משנה כמה אני חושב על דברים אחרים". והוא מנתח: "אותה מחשבה כחולה, ולו הקטנה ביותר, היא שיוצרת כל האסון הגדול (מבחינתי זה אסון, מאחר ואני מעוניין לשלוט על עצמי). כניעה לפיתויים, במיוחד מיניים, היא דבר חמור ביותר בעיני... כי אני מעוניין להתגרות מינית מרצון (לא מרומז כאן על יחסי מין) רק מבחירת ליבי". לפני שנה, ב-26.6, בהשראת תחריט שראה בעמודי שלמה של אלה מצרית מקיימת יחסי מין עם עצמה, הוא מתהגג: "זה לא מגעיל. תחשבו על זה. אם מתגברים על מחסום האי טבעיות אפשר להבין שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לפרט, במיוחד בעידננו בו כל פרט דואג לישבנו... בעניין האהבה לא הייתה בעיה. הרי במילא אהבה עצמית זה רומן שנמשך כל החיים, כדברי אוסקר ווילד".
איש דשא, המנהל פורום של קומיקס וקריקטורות, מפרסם בבלוג קישורים לאתרי קומיקס וציורים שהוא מצייר בצבא - על נייר שורות של מחברת. בפוסט עגמומי מ-16.5 הוא מספר איך הוא מנסה להתחבר עם ציירים בקניון, אך הם עסוקים בלקוחותיהם ולא שמים לב אליו. "לא רציתי להטריד הציירים יותר ועזבתי. אני לא טוב עם אנשים", הוא כותב.
ב-14.4 הוא רושם: "הנה חזרתי מעוד שבוע של אבטחת מתקנים... רוצה לספר לכם על ארוע הקומיקס בו הייתי, על סבב השמירה החדש אליו העבירוני בבסיסי ועל ידיד חדש שהכרתי שם, על הפריחה הריחנית, על האמת ועל השקר, על התורה ועל העבודה, על יצר היצירתיות העז ועל העייפות הממכרת והמנוונת. רוצה לספר לכם על הקריקטורות של הרס"ר שציירתי, על כמה שלאף אחד לא אכפת ממני, על האלימות, על המצב האנושי האנוש, על הספרנים אנשי הגשם שבספריה העירונית ועל ספרי הקריקטורות הרבים שהשאלתי משם. רוצה, באמת רוצה, אבל כוח אין. אהבה יש, כוח אין. באמת תודה לכם על שטרחתם לקרוא בלוגי. אני באמת מעריך זה. חבל שהגעתי לכזה מצב בו אני מרגיש בודד כל-כך. אם לא, הייתי מרגיש יותר מוחמא. אבל נראה לי פשוט שאין הרבה אנשים כבר שקוראים, שהגעתי שוב לנקודה ממנה התחלתי. נראה שרק האהבה לנוי-נוי נשארת, אהבה נכזבת בלי טעם או משמעות". אבל כשהוא מנסה לרמוז על חיסול יישותו כאיש דשא, בפוסט מרתק בו הוא מדבר על התאבדות (30.1.2003), יש קוראות המזדעקות. הבלוג עושה את שלו:
"אם איש דשא רוצה להתאבד, היינו יישותי ברשת רוצה להתאבד, היינו אני רוצה להתאבד, הרי כל מה שעליו לעשות זה למחוק הבלוג, היינו למחוק העבר... ההבדל בין התאבדות וירטואלית להתאבדות אמיתית הוא, שאני אזכה לראות מה קורה אחרי שזה יקרה - נכס יקר כשלעצמו, שהעסיקני, ובוודאי גם אתכם, לא פעם. למעשה, יצא לי כבר לראות מה קורה אחרי התאבדותי. זה היה לאחר שמחקתי בלוגי הראשון. עולם הבלוגספירה המשיך כהרגלו. זה נבע כנראה מכך שלא הרבה קראו בלוגי ומכך שלא היו הרבה חברים בישראבלוג. עכשיו אם אתאבד, אולי התגובה תהיה אחרת". ותגובת נוי-נוי: "למה לך להתאבד, וירטואלית או בכלל? מה זה יתן לך? אוקיי, אז אם שוב תתאבד וירטואלית, מה שבזמנו גרם לי צער רב, שכן היו לך קטעים מעולים בארכיון והייתי נוהגת לקרוא אותם שוב ושוב... אנשים יהיו מזועזעים לתקופה, לכל היותר, אבל אחר כך תישכח. ניתן לומר את זה על כל אחד מהכותבים כאן. הבלוגספירה אינה העולם האמיתי והתודעה הציבורית עובדת אחרת. על מנת לתחזק את עצמך כאן, עליך פשוט להיות קיים. אז בלי דיבורים על התאבדות כזו או אחרת, אה?".


העולם על פי מרגי

www.israblog.co.il/margi

לא לגמרי לבד

8.6.2003

בשביל לצלוח את היומן המקוון של מרגי, צריך להצטייד בחפיסה של טישו. היומן הזה, שכותרתו "לגמרי לבד", נקרא כמו ספר של דיקנס, כמו "ללא משפחה", ובימים היותר שמחים - כמו פוליאנה, או אדריאן מול. מרגי מציגה את עצמה כבת 16, ומספרת על המבחנים ועל גישושים ראשונים בתחום המין, דברים שאמורים להעסיק נערות בגיל הזה. היא גם שוזרת את סיפוריה המרתקים על בדידות, על אלימות ועל נרקומנים במידה גדושה של סמיילים. אבל פתאום, בתוך השתפכות תודה לתורם האלמוני שהזמין אותה לבלוג פרו (בלוג משופר, בתשלום), היא מכנה את עצמה "אשה מוחזקת" ולאלמוני מתייחסת כאל "אבא ארך רגליים".
מרגי מעידה על עצמה שהיא קוראת לפחות ספר ביום, לפעמים שניים, במחיר "חוסר התמצאות מוחלט בתוכניות טלוויזיה, בטלנובלות, בלהקות, זמרים, שירים, MTV וכדומה". התוצאה, לדבריה, היא "בידוד חברתי כמעט מושלם". אבל דומה שהבידוד הזה מפסיק להתקיים באינטרנט. היומן שלה שוקק כניסות, 13,580 בזמן כתיבת שורות אלה, וכמעט לכל רישום ביומן יש עשרות רבות של תגובות אוהדות, רבות מהן מציעות עזרה, או לפחות עצה טובה.
ב-30.9.2002, יום השקת הבלוג, היא מספרת:
"גדלתי אצל הסבים שלי, את אבא שלי אני בכלל לא זוכרת (אבל ראיתי תמונות) ואת אמא שלי ראיתי לפעמים בחופשות וחגים. סבתא שלי הייתה אומרת, שהיא כ"כ אהבה אותי שלא יכלה להפרד ממני, אז אמא שלי הסכימה להשאיר אותי אצלה. אבי ואימי התחתנו מאוד צעירים, לפני הצבא... הם גרו אצל סבי וסבתי, ואם לשפוט ע"פ התמונות היינו מאוד מאושרים יחד. לא בדיוק יודעת מה קרה אח"כ, אבל באיזשהו שלב הם נפרדו, אבי נסע לחפש את מזלו באמריקה (הזהב מתגלגל שם ברחובות, כולם יודעים על זה...) אני נשארתי אצל הוריו ואימי נישאה מחדש". 15 שנותיה הראשונות עברו עליה בנעימות יחסית, עד שנפטר סבה, ואחריו גם סבתה.
"הייתי קשורה לסבתי בעבותות (איזו מילה!) אהבה ואני מתגעגת אליה בטירוף. לפעמים כשאני צריכה עצה אני עוצמת עיינים ויכולה לשמוע את קולה. אפילו לגבי הבלוג 'שמעתי' אותה: 'טוב להוריד דברים מהלב, אפילו לפני חברים וירטואליים, אפילו טוב כפליים, כי לא רואים לך את העיניים'... אז, אם לא הבנתם עד לרגע זה, כנראה שזה הולך להיות עוד בלוג יללני כזה... ואתם יודעים מה, אני שונאת יללנים".
וכמו אצל דיקנס, הוחלט שתעבור לגור אצל אמה (אותה היא מכנה רוב הזמן "יולדתי") ובעלה. "הכי רע הרגשתי ביום הראשון, בעלה של אמי, אקרא לו מני, הסתכל עלי ואמר משהו כזה: 'נו, נסיכה, באת לחיות על חשבוני? עכשיו כבר לא תרימי את האף... את יודעת, פה אין פינוקים כמו אצל סבתא שלך. רק על תשכחי שזה לא הבית שלך ואת צריכה להגיד תודה שבכלל קיבלתי אותך. אחרת היית זרוקה ברחוב'... אח"כ אמא שלי אמרה לי שהוא לא בן אדם רע, רק מתעצבן נורא מהר ולא כדאי להרגיז אותו", היא כותבת ב-2.10.2002.
"תודה לכל מציעי העזרה. באמת אני בסדר", היא כותבת ב-8.10.2002, לאחר שדיווחה על אירוע ראשון של מכות מצד מני. "לא נשארו לי אפילו סימנים, ולא מרעיבים אותי, יותר מדויק לומר שלי אין חשק לאכול בתנאים האלו, משום שכל הזמן מזכירים לי שאין זה ביתי ואני אוכלת לחם חסד".
בחנוכה שעבר, קרה לה נס גדול: מפגש עם בתיה ויגאל, שפותחים לפניה את לבם ואת ביתם, ועם הכלבה הירו. היא מוצאת אצלם מקלט, אבל לא נעים לה שהיא מכבידה עליהם כלכלית.
היא מתארת ב-26.5.2003 ניסיון לחזור לגור בבית יולדתה, שנכשל כשהתברר לה שמציעים לה לגור בסלון, בלי דלת שתספק לה שמץ של פרטיות, וגם נפטרו מהספריה ומהמחשב שלה.
ב-29.5 היא מדווחת על האזכרה לסבתה: "חיפשתי את אבא שלי. הוא לא הגיע לאזכרה. טוב, יכול להיות שירושלים רחוקה לו, או אולי הוא רצה להימנע מפגישות מביכות (איתי, כי עם אחותו ואחיו הוא כבר נפגש). כל כך כייף לדעת שלאבא שלי אכפת ממני מספיק בכדי שימנע מנוכחות באזכרה של אמא שלו ובלבד שלא לפגוש אותי. מעניין מה עשיתי לו. למה הוא שונא אותי כל כך?"
מרגי התלבטה אם לפרסם כאן את היומן שלה, מחשש שיזהו אותה ויתנכלו לה. ואולי, כמו שכתבה ב-25.4 "בכל פעם שאני נתקלת באיזו התייחסות אלי בבלוגים אחרים, אני אובדת עצות. מביך אותי לגלות מה אנשים (בחלקם הגדול מבוגרים וחכמים ממני) חושבים עלי. אני חשה כמתעתעת - חושבים עלי דברים כל כך טובים ואני ממש לא מרגישה שאני כזו".


העולם על פי מייסי

www.israblog.co.il/amimami

מצילים חתולים

1.6.2003

בכותרת המשנה של הבלוג "להציל את מייסי" מתנוססת ההכרזה, שזה "יומנה של חתולת הרחוב הווירטואלית הראשונה". לנו ידוע לפחות על עוד בלוג אחד של חתולים וירטואליים (באתר http://www.livenudecats.com/), ובכל מקרה, מייסי, לפי התמונות, היא חתולה לגמרי אמיתית, פשוט נבצר ממנה להקליד במו כפותיה את יומנה. אבל היא החתולה הראשונה המתארחת במדור הזה, והיא גיבורה, לכן נקבל אותה בגירוד נמרץ ליד האוזן. מייסי היא במקור חתולת רחוב ג'ינג'ית מנומרת, שגרה בתל-אביב מתחת לבית של עמי ודומיניק חלפון במשך מספר חודשים, עד שנדרסה לנגד עיניהם ונפצעה קשה. בדירת חלפון כבר התגוררו כלבה ושלושה חתולים, כאשר הם אספו אליהם את מייסי ואת הגורים שהמליטה קצת לפני התאונה. עמי, איש הייטק, החליט לנצל את האינטרנט כדי לתעד את עלילות החתולים ולחפש מאמצים למייסי ולגורים שהיא עזרה להציל).
תחת הכותרת "בעל הבית השתגע" נכתב ב-:3.5.2003 "כל הלילה שמענו יללות של גורי חתולים זועקים לעזרה. היללות המשיכו גם בבוקר ובצהריים. אחרי 24 שעות בהן קיווינו כי האמא תחזור לגורים שלה או שאחד השכנים יקום ויעשה מעשה, התייאשנו והחלטנו כי לא נוכל לחיות עם עצמנו בידיעה שגורי החתולים נדונו למוות ואנחנו לא עשינו דבר. בבניין הסמוך מצאנו שלוש גורות חמודות (שחורה, ג'ינג'ית וצבעונית) בנות כשבוע. הן היו במצב של תת תזונה וזעקו לעזרה. לאחר התייעצות קצרה החלטנו לאסוף אותן אלינו לבית בתקווה שמייסי תאמץ גם אותן ותניק אותן מעט. ניקינו אותן מעט וביקשנו ממייסי לטפל בהן. היא מפתיעה אותנו בכל פעם מחדש, מייסי. עם קבלת הגורים החלה מייסי לנקות אותם בליקוק ודחפה אותם לעבר הפטמות שלה על מנת שיוכלו לינוק. הגורים הבוגרים של מייסי כבר אינם יונקים כשבוע, אבל בגלל הסיטואציה הם עברו רגרסיה והחליטו שגם הם רוצים. מייסי התנהגה למופת ונתנה לשישה גורים רעבים להתנפל עליה... ביומיים הבאים עזרנו למייסי להניק את הגורים החדשים בעזרת תחליף מזון לחתולים... בספירת מלאי מהירה יש לנו שישה גורים ואת מייסי. לשני גורים אנחנו מקווים שמצאנו בית וארבעה עדיין מחפשים. אתם רוצים לעזור לנו למצוא להם בית?"
ברישום ב-27.4 שנקרא "אתנחתה קומית" מתואר בפרוטרוט הביבר הביתי: "אנחנו מגדלים בדירתנו הקטנה בת"א את כתם, הכלבה הדלמטית שלנו, ואת מיקי, צ'יפס ולילו, חתולי רחוב שהיו להם קשיים להסתגל לחיים ברחוב ולכן החלטנו לאסוף אותם לביתנו. כתם והחתולים מסתדרים נהדר, כתם גידלה את כולם מגיל צעיר והם חיים בהרמוניה נפלאה (מה שכמובן לא שולל אפשרות שהיא תנשך מישהו מהם כשהוא יותר מדי נודניק, אבל נשיכה עדינה). את כתם אספנו ב'תנו לחיות לחיות', מיקי הגיע אלינו כמהרחוב אחרי שמכונית שתחתיה הוא התחבא מעכה לו את אחת הרגלים (היום הוא בסדר גמור), צ'יפס נאסף מבור ניקוז של מי גשמים לאחר שנפל לשם כשהיה בן שבועיים בערך, ולילו אימצה אותנו בגלל שהיא מאד אוהבת לחם ובאחד הימים הגענו עם לחם חם וריחני מהמאפיה והיא פשוט החליטה שבית עם ריח כזה כנראה יהיה בית טוב".
אל הביבר הזה נכנסה מייסי, בעקבות התאונה המתוארת בדרמטיות בתחילת הבלוג, ב-12.4 "לפתע שמענו קולות קרב של חתולים מחצר הבית. ניגשנו אל המרפסת והבטנו מטה לבחון את פשר ההמולה. אחד מזכרי השכונה הגיע לחצר והחליט כי הוא חושק במייסי, היא לא ממש התלהבה מהרעיון וניסתה להיאבק בו. כאשר מייסי שמה לב שיחסי הכוחות אינם לטובתה פתחה במנוסה מהירה אל עבר הכביש, בניסיון לחצות אותו ולהימלט מן המטריד הבלתי צפוי... בדרך כלל מייסי (וחתולי רחוב אחרים) נוהגים לבחון את מצב הכביש ולחצות רק כאשר הם אינם חשים בסכנה. היום, בלהט הקרב מייסי שכחה את הכלל החשוב הזה. מכונית שהגיעה במהירות פגעה בה לפני שהספיקה לחצות את הכביש. הדברים קרו במהירות גדולה כל כך עד שלא הספקנו לעכל אותם, התמונה היחידה שהייתה ברורה הייתה זו של מייסי, מוטלת באמצע הכביש. אשתי, אחות ומיילדת במקצועה, התעשתה ראשונה לאחר פחות משנייה ורצה למטה. אני מן המרפסת קראתי לנהג שזה עתה הגיע לרחוב לעצור ולא להפוך את מייסי לעוד חתולת שטיח כביש, כפי שהתכוון לעשות".
לצד תיאורים מפורטים ומרתקים של הטיפול בחתולים השונים, יש בבלוג קישורים לאתרי חתולים ולפורומים של מגדלי חתולים. בטור "דברים שמייסי ואני מזדהים איתם" רשום אתר "תקווה לישראל", ובין הבלוגים שמייסי אוהבת שיקריאו לה - הבלוג המיתולוגי של רותי שרמוטי, שעבר מן העולם בטרם עת, אחרת היה מככב כאן בגדול (www.israblog.co.il/sharmooti). לקרוא ולהתענג.



העולם על פי חמדה ויעקב

http://www.micro-cosmus.com/

יומן חובק עולם

25.5.2003

לא אני המצאתי את הכותרת הזאת, אלא חמדה גלעד עצמה, בעלת היומן המקוון "מיקרו-קוסמוס". והוא אכן חובק עולם, כפי שהיא כותבת במבוא, "כי ביד אחת הוא חובק את עולמי הפנימי, ובשניה את העולם הגדול. אני תקווה כי את החיבוק הרחב הזה אצליח להלביש במילים, בצבעים, בתמונות ובצלילים, ולהנפיש אותו כאן על המסך, להנאת כל מי שיחפץ בכך".
היומן הזה אינו מתעדכן לעתים כה תכופות - בכפוף לתנאי הדרך ולזמינות האינטרנט - אבל הוא מפורט, מלא הומור ומשובץ צילומים מאת חברה למסע, יעקב מנוחין. אפשר להצטרף אליהם עכשיו, אחרי תשעה חודשי מסע בעולם, לטיול בארצות-הברית, או לקרוא מהתחלה לפי הסדר, על החוויות בהודו, בתאילנד, בקמבודיה, בניו-זילנד ועוד, כמו ספר מסע משובח.
חמדה גלעד (בת כ-50 שמרגישה בת 16) גרה בדרך כלל בתל-אביב, ושנים עסקה בתיירות. באוגוסט 2002 הם יצאו להקיף את העולם, פרט לאפריקה ולדרום אמריקה, שיישארו למסע הבא.
ב-25.4.03 היא מדווחת: "מי היה מאמין, שדווקא בארה"ב, האם-אמא של האינטרנט, יהיה כל כך קשה למצוא מקום נורמלי, ממנו אפשר לשלוח ולקבל אימיילים, ולהציץ קצת במרחבי הסייברספייס כדי להיות בעניינים? לא יאומן, לקח לי כמעט שבוע עד שהצלחתי להכנס בפעם הראשונה לאינטרנט. אין כאן (לפחות עד כמה שראיתי עד עכשיו) את המוסד הזה של 'האינטרנט קפה' שיש בכל חור בארצות בהן טיילנו עד עתה..." היא כותבת, ומציעה גם פתרון לנוסעים עם מחשב נייד - התקשרות עם AOL, לחודשיים חינם.
ב-20.3.2003 היא כותבת מניו-זילנד על המיתולוגיה, על המבנה השבטי של המאורים ועל שמנמנותם היתרה: "יכול להיות שזה בגנים, אני לא יודעת על זה מספיק. ראינו תמונות של כל מיני צ'יפים שמנים מלפני כמה דורות, אז כנראה שזה פשוט מקובל להיות עבה בשר. אבל יתכן גם שזה בגלל השינוי בהרגלי התזונה. המעבר מהפרוטאינים של בשר חי, על סוגיו השונים לפיצות והמבורגרים והמון פיש אנד צ'יפס, חייב לתת את אותותיו גם במראה. אבל אני שוב חוזרת ואומרת, שעל הנשים כאן זה מאד יפה. הלוואי והייתי מאורית, הייתי שוכחת מהדיאטה..."
מקמבודיה (גיחה קצרה למקדשי אנגקור) היא מתארת ב-21.1.2003 את דרך החתחתים: "צריך לתאר מה קורה ליושבי המיניבוס בדרכים הללו, או שכל אחד יכול להשלים את התמונה בדימיונו? הכי מסכנים אלה שישבו מאחור. הם ספגו את רוב החבטות הקשות. לא פעם נשמעו צווחות חדות של כאב, כשמישהו חבט את הראש בתקרה, או שהטלטלה לרוחב זרקה אותו אל החלון ופיצלחה לו את הלחי. בחלקים מסויימים של הדרך, הורדתי מעלי את המשקפיים כי ראיתי איך או-טו-טו הן נמרחות לי על הפנים בזאפטה אדירה ופוצעות אותי. וחוץ מזה, עדיף היה לא לראות מה מחכה לי מקדימה. יעקב חילק את התנועה על הכביש הזה ל'צפרדעים' - קפיצות מעלה-מטה, ול'נחשים', כלומר פיתולים זיגזגיים לרוחב, שמנענעים אותך ימינה-שמאלה-ימינה ואז בחבטה אדירה שוב שמאלה. בשלב מסויים הוא הכניס לתמונה גם 'קרפדות' כי הוא טען שהקפיצות הן כבר גבוהות מדי בשביל סתם צפרדעים".
ממאנדליי, מינמאר (בורמה), היא כותבת ב-26.1.2003 על ביקור בקוטודאו פאיה, מקום שהוכתר בתואר "הספר הגדול בעולם": "בתוך מתחם המקדש הזה מצויים לא פחות מאשר 729 סטופות, מסויידות לבן, ובתוך כל אחת מהן דף כתוב, כמו דף של ספר. הטקסט הוא מן הכתבים הבודהיסטים העתיקים הנקראים 'טריפיטאקה', וכל דף בספר הזה הוא לוח אבן גדול, כמטר וחצי גובהו, ועליו כתוב בצפיפות. עשו חישובים ומצאו שאם מישהו ירצה לקרוא את כל ה'ספר' הזה, ויחליט להקדיש לכך 8 שעות רצופות בכל יום - אז הוא 'יגמור את הספר' כעבור 450 ימים... וכשהוציאו לאור ספר אמיתי, שיכלול בתוכו את כל הטקסט הענק הזה, מנתה המהדורה המודפסת לא פחות מאשר 38 כרכים... לא הייתי רוצה למשל לקבל את הספר הזה לקריאת חובה בשיעורי בית".
ודיווח מכלי ראשון על תכשיר קוסמטי של המקומיים, "טאנאקה" - אבקה צהבהבה המופקת מעץ מקומי. "אף אשה לא יוצאת בבוקר מן הבית בלי הטאנאקה שלה. אם היא יוצאת ופניה נקיות, זה כמו שהיא יוצאת עירומה. פשוט לא מקובל!", היא כותבת. גם היא התמרחה באבקה: "רציתי להרגיש כמו אשה מינמארית. לנסות להכנס לראש שלה. שנית, קיויתי שאולי זה יעשה אותי צעירה ויפה, עם עור משי חלק ונעים. ושלישית - זו היתה אטרקציה שעוררה מהומה ושיג ושיח מסביבי כל הזמן. כולם חייכו על זה, לכולם היה משהו נחמד להגיד". תוצאות הניסוי, למי שמתעניין: אחרי כמעט שבועיים של מריחה יומיומית בבוקר, לא נרשמו שום נסים ונפלאות.


העולם על פי מקליין

www.israblog.co.il/McClane

לפני שמתים

18.5.2003

מצד אחד, "מת לחיות" הוא "יומן זכרונותיו המתעדכן של הנדסאי אלקטרוניקה ומורה בכיר בהווה ועתודאי בעבר, שהתגייס לחיל האוויר וגילה כי אף אחד לא מחכה לו". מצד שני, כפי שכותב ביומנו המקוון הבלוגר מקליין ב- 25.1.2003 "כמובן ייתכן שהכל לא נברא מעולם וכי אני לא קיים באמת, אלא בדמיון של ילד מחוצ'קן בכיתה י'".
עדיין קיימת האופציה שמקליין, אשר בעת כתיבת מלים אלה אמור לשקוד על קורס שלב 11 בצריפין, אינו בן 21. אבל לפי הפרטים המדוקדקים הניתנים בבלוג לגבי השלבים השונים של חייו המקצועיים - סביר להניח שהכל היה ונברא, פחות או יותר כפי שמתואר. נחמד לדמיין את הכותב כגירסה צעירה של ברוס וויליס, הלא הוא ג'ון מקליין בסרטי "מת לחיות". תמונותיו של וויליס, ופה ושם גם פטריק מקגוהן מהסדרה העתיקה "האסיר", מעטרות את הבלוג. מקליין הוא בן מזל תאומים, אוהב מאוד את מאיר אריאל וגם את כוורת, גידי גוב, רמי פורטיס והחברים של נטשה, ומהלועזיים את פיל קולינס ואת פיטר גבריאל. מאוד לא אוהב את דודו טופז, יגאל שילון, "לימור", ארז טל, מיכל ינאי ואת כל הפועל תל-אביב בכדורגל. בשאלון התכונות של עצמו, המתפרסם ב-8.4.2003, הוא כותב שהוא, בין השאר, בעל יכולת תקשורת אישית/בינאישית/טלפאתית גבוהה, חרמן, פרפקציוניסט, נאמן, וורקוהוליק ועוד.
למה דווקא מקליין? ב-27.3.2003 הוא מסביר, בפוסט ארוך המוקדש "בהצדעת מצח" ליעקב פופק (זוכרים? www.israblog.co.il/popek) נרו יאיר, שהסרט השלישי בסדרת "מת לחיות" עשה לו את זה: "הדמות נכנסה בי בכל הכוח, והרגשתי שמדובר בלפחות גיבור על. הוא עשה את זה כל כך טוב, שלא יכולת להבחין מי זה מי ושני האנשים התמזגו, בדומה לשון קונרי וג'יימס בונד... במהלך 1998 גיליתי את האינטרנט. היה לנו איזה מחשב און ליין מצומק בספריה, ובהפסקות אלפים היו צובאים עליו. הייתי נכנס לחדרי צ'אטים והייתי צריך כינוי... זו גם היתה תקופת הבוסר שלי (טרום-שלוות הנפש והידע), וקראתי לעצמי ג'וני. באותם ימים גם הקלטתי את כל שלושת הסרטים והתחלתי לצפות בהם מתי שאין לי משהו חיוני לעשות וגם בכל שנה בסביבות ספטמבר והימים הנוראים (מסורת שנמשכת גם היום). ביום יפה של 1999, בהיותי עתודאי, נכנסתי לעוד חדר צ'אט... ראיתי שאנשים בוחרים שמות מחרידים כמו 'מוצצת לערפדים' או 'יורד לגבר בחיפה' לצד שמות כמו 'אשת חיל' או 'דב נמלים'. רציתי להיות יחודי ועם זאת גם לבחור שם טוב. בחרתי בכינוי 'מקליין'". באותו פוסט גם מסביר מקליין איך הפך לבלוגר: חבר שלח ב-2002 אימייל עם קישור לבלוג של פופק, בתוספת המשפט "יש עוד מישהו שחייו עלובים, וגם הוא מדבר ומברבר ללא הפסקה".
ואם מדברים על המתים, ב-5.3.2003, תחת הכותרת "מת לחיות", מקליין מתהגג ארוכות בנושא שבנפשנו. הדברים מובאים כאן בקיצורים והשמטות קלות:
"לפני שמתים: אם אתה חי בארץ מוכת תאונות דרכים, התקפות של כלבים מגזע טורף או סתם ארץ מוכת פיגועים, רצוי שתתכונן לעובדה שביום בהיר אחד תלך ברחוב/תסע באוטובוס/במכונית ותחווה את חווית המוות או חוויה הקרובה למוות. עליך לנקוט בצעדים הבאים: 1)כתוב צוואה ופרט בה את מידת אהבתך לקרוביך (רצוי לזייף ולהגיד שאהבת את כולם), את חלוקת הרכוש שלך בין יורשיך, את ססמאות האימייל שלך ובכלל כל מיני קודי גישה לאתרי אינטרנט על מנת שבמקרה הצורך יוכלו קרוביך (או כל מי שתחפוץ ביקרו) לעדכן את חוג מכריך (או את קוראי הבלוג שלך...) שנהרגת או שנפצעת קשה ואינך יכול להשיב להם על הודעותיהם השונות. 2) התקשר לבחורה בה אתה מאוהב מעל הראש (עוד מהתיכון) וספר לה על כך. חשוב! קח את העניין בקלות, כי במקרה של תשובה שלילית אתה עלול למות מבושה או מדום לב. 3) חדש קשרים אבודים עם שונאיך או אנשים ששכחו מקיומך, רצוי עם בנות המין השני. 4)כתוב זיכרונות (אם תמות בגבורה, יתכן כי מישהו יתעניין ויפרסם את זה). 5)אם אתה לא מאמין במלחמה, עשה הכל כדי להיות ג'ובניק (רצוי ללמוד לפני הצבא ולצאת כמו גבר ולא כמו פחדן שפוחד מקרבי). 6) שכנע את עצמך כי כל יום הוא היום האחרון של שארית חייך, כך תעריך את מתנת החיים. בכל אופן, כשמתחשק לך למות, זכור כי יש אנשים מוגבלים/אוטיסטים/רעבים/עניים שהיו רוצים להתחלף איתך ולחיות את הקיום העלוב שלך".
בזמן חווית המוות עצמה, אגב, מקליין ממליץ לזמזם שיר אהוב. של מאיר אריאל, מן הסתם.


העולם על פי מיקה

www.israblog.co.il/mika

פצצת אנרגיה צהובה

11.5.2003

בראש הבלוג של מיקה מתנוסס ציטוט של ג'ון לנון, "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלעשות תוכניות אחרות". הכותרת היא, "תקצירים מהחיים, או מה שקורה לי בדרך לאי-שם". מיקה דנן היא רווקה בת 33, מזל תאומים, שחוץ מהמשפחה שלה הכי אוהבת ים, שמש, שמיים כחולים וילדים קטנים. הפרח החביב עליה הוא חמנית, היא צמחונית, אוהבת ליצ'י ופירות ים. הגבר האידיאלי מבחינתה הוא יאיר לפיד פלוס עשרה ס"מ לגובה, והיא מצהירה שהיא מאוד מאוד אוהבת סקס.
על רקע של שמש וחמניות מקדמת מיקה ב-2.5.2003 את פני החודש החדש, "תחילת הקיץ, עם המון שמש, אנרגיות צהובות, שמחה בלב, ריגושים, הפתעות נעימות, חיוכים רחבים (ודבילים) ואושר גדול".
היא מסמנת בשיטתיות "וי" אחר "וי" ברשימת הדברים שהיא רוצה לעשות, ומשתפת בנדיבות רבה את קוראי הבלוג בפרטי הגשמת המטלות. ב-30.4.2003 היא כותבת, תחת הכותרת "בעינטוזים ל-וי הבא":
"יום אחד החלטנו, אמרנו, תיכננו, התארגנו, קבענו, קבוצת בנות מהלימודים, הולכות לענטז, כן, גילינו שאחת מאיתנו רקדנית בטן מבטן ולידה, היא החליטה לארגן קבוצה למפגשי הזזת אגן, כתפיים, ראש, ירכיים ושאר חלקי הגוף (ביחד ובנפרד) פעם בשבוע להתוודע לחלקים ספציפיים בגוף שלנו ולדעת להזיז אותם, לקצב מוסיקה מעוררת ושמחה ו... להתחבר לאשה הכי אשה שבתוכנו. הרבה כייף, צחוקים, עניין, רצון והתחברות לגוף שלנו ממקום אחר, מקום קצת שונה ויותר מקרב, מרגיש, חושני, מפתה, מדהים. הפכנו את זה לערב בנות מהסוג המשובח ביותר, כמה שעות של התנתקות טוטאלית מהיומיום, מוסיקה, שמחה, ריקוד, אנרגיות צהובות ברמות גבוהות, אוכל (בסוף הערב) ושיחות מחייכות בין לבין".
רק חודש קודם לכן, ב-2.3.2003, היא סימנה "וי" על עוד פריט מדליק ברשימה שלה. תחת הכותרת "להצטלם בעירום", היא מתארת: "שבת, בממלכה הפרטית שלי. אני, הוא, מצלמה, פירות, מטפחות, פרחים, מוסיקה רגועה, נרות דולקים, אוירה נינוחה, אוירה של בית, הבית שלי, הסביבה הטבעית שלי, הכי שלמה בעולם, הכי אמיתית. אני - בלי בגדים, בלי תכשיטים, איפור עדין על הפנים, נקיה, טבעית, זורמת, מתחברת, אוהבת, בעיקר את עצמי, בלי מבוכה, בלי להסתתר, נינוחה, יפה, עומדת, יושבת, שוכבת, מתערטלת, כאילו היה זה הדבר הכי טבעי בעולם. בעצם.. זה היה. הוא - גבר בשנות השלושים, מתרכז, מלטף אותי עם המצלמה, עם המילים, עם ההרגשה, מוביל, מדבר, מתייעץ, מסביר, מחייך, מתחבר, אוהב, מפרגן. מצלמה - מביטה אליי, ישר, בלי למצמץ, מלטפת לי את הגוף, חוקרת, בוחנת, קורצת, מצלמת, רגעים קטנים, רגעים גדולים, נקודות זמן, אותי, את הגוף שלי, את האני הכי שלם שלי, בתנוחות, בחלקים, בתוספות, בהתגרות, במבטים. שמונה שעות. מאתיים תמונות. אוקיאנוס של אנרגיות".
"מה עשיתי לפני עידן האינטרנט? לא זוכרת", כותבת מיקה ב-11.1.2003 "הדבר הזה שינה את חיי לגמרי... החיבור לעולם בצורה הזו עושה לי כל כך טוב, מוציא ממני דברים מופלאים, לא, אני לא מאלו שמסתתרים כל החיים מאחורי המסך ומנהלים דרכו את חייהם! אני לרוב יוצאת מאחורי המסך לויזואליות, למגע. יש שיקראו לזה 'למציאות'. סקירה קצרה בראש מגלה כי חלק נכבד מהחברות והחברים שלי, מהאנשים שממלאים לי את החיים (ויש לא מעט כאלו למזלי), הכרתי בדרך זו או אחרת באמצעות הרשת, המבחר אינסופי, הגילוי, החיבור, האינטראקציה עם אנשים ברשת היא אחרת, מקלה ומאפשרת יותר מקום להיחשף, להיפתח, להכיר מגוון רחב של אנשים שלא הייתי פוגשת מעולם בסיטואציות אחרות, גם אם הייתי נודדת, יוצאת, מבלה, מכירה... פשוט אין סיכוי, הרשת מחברת את כולנו וזה מרגיש טוב, נעים ונוח... מה עשיתי לפני עידן האינטרנט ? לא זוכרת ..." באמת, מי זוכר?


העולם על פי פופק

www.israblog.co.il/popek

בלוג מהגיהנום
ה 4.5.2003

כשכתב יעקב פופק ב-26.3.2003 את הכותרת הסופנית "פעם אחרונה ודי", בעקבות חשיפה עצמית של זהותו באתר "האייל הקורא", דומה היה שנסתם הגולל על בלוגו המשעשע. "יש שיחשדו כי מדובר בשגיאה מתוכננת. כבר זמן רב שאני מסתובב בתחושה שהבלוג הזה מיצה את עצמו, שאני לא מצליח לדלות מנבכי מוחי הדל אמירות שנונות כפי שעשיתי בתחילת דרכי", היכה פופק על חטא. "פליטת מקלדת זו שהייתה לי אמש עשויה לשמש תירוץ מופלא לפרישה המיוחלת, שכן אין טעם בהמשך התרמית לאחר שזו נחשפה. מי תיאות לפלרטט איתי וירטואלית עתה כשידוע לכל שאני נשוי פלוס ילדה? מי תזדהה עם מובטלותי כשכולם יודעים שאני עובד בחברת הי-טק גדולה? מי יצחק מהבדיחות העדתיות שלי כשהן אף פעם לא היו מצחיקות? נפתח בפני חלון הזדמנויות לפרוש בשיאי ולגאול את העולם מהגיגי המטופשים". הוא חתם את הפוסט הזה במלים "זהו, אפשר להתפזר, אין יותר מה לראות. יעקב פופק מת".
אבל מוקירי זכרו מיאנו להתנחם, וגם לא כל כך האמינו בסופיות הפרישה, שכן השם "יעקב פופק" (אם כי נוספו לצידו ראשי התיבות ז"ל) המשיך להתקיים בבלוגוספירה. לכן, מה רבה היתה השמחה לקבל בשבוע שעבר אות מן הקבר, פוסט פוסט-מורטם, בדמות הודעה באימייל על כך שבלוגו של יעקב פופק ז"ל - התעדכן. בתשובה לשאלתי השיב המנוח, כי "במהלך החודש האחרון הוא סבל מיסורי גמילה נוראיים, וכפי הנראה הוא ימשיך לכתוב פוסטים מהגיהנום מפעם לפעם".
הוא אכן לא התאפק, וב-27.4.2003 רשם בבלוגו, תחת הכותרת "סיום איכותי עם ניחוח יוקרתי": "יעקב פופק הובא למנוחות, אך כיוון שאיש לא השתתף בלויה וטופס המצבה של הביטוח הלאומי אבד, לא ברור היכן בדיוק הוא נקבר. לימים יקברו באותו המקום בדיוק אשת אדמור חשוב, והקבר יהפוך למקום עליה לרגל לרווקות המחפשות שידוך ונשים אקסיביציוניסטיות המחפשות פרובוקציות באיזור המרכז (בניגוד לפרובוקציות בגליל, שזה קצת יותר פרובוקטיבי אבל הרבה פחות קרוב) אך עוד חזון למועד... רוחו של המנוח טורדת בימים אזרחים מן השורה ומנצלת עד תום את יכולתה להיכנס למקלחות של הנשים בקאנטרי דקל ללא צורך בהצגת כרטיס מנוי ובלי לעורר תופעות לוואי לא נעימות... רכושו של י. פופק עוקל בידי ההוצאה לפועל בשל חובות כבדים לירקן השכונתי, בתי בושת בדרום העיר ותביעה בגין נזק נפשי שהוגשה ע"י שכנתו הרומניה המשוגעת פרידה, שלטענתה תנינו של המנוח טרף לה את החתולים". אבל בעצם, אין להתפלא על כך שרוחו של י. פופק כה פעלתנית. שכן כבר ב-26.11.2002 כתב הז"ל ביומנו, תחת הכותרת "סבא של סבא ומהנדס הנשמות":
"הלילה בא אלי סבא של סבא. למי שלא עוקב אני רק אספר, שסבא של סבא שלי, שגם לו קראו יעקב פופק, עלה לארץ עם הביל"וים. הוא התיישב בפתח תקווה, ויום אחד כשנסע לאחוזת בית, כדי להטריד עלמות חן בחוף הים, הוא נדרס על ידי חמור של עגלת סוחר ביצים שהיה בדרכו ליפו. הוא לא נהרג, למעשה רק איבד את הכרתו לכמה שעות, אך כששבה אליו רוחו היה כבר ערב והוא היה בטוח שהוא רוח רפאים, ולכן מיד ניצל את ההזדמנות ורץ חזרה למושבה כדי להציץ למקווה של הבנות. הוא נתפס ע"י הבלנית, גברת תחיה גולדמינץ, שהפליאה בו את מכותיה עד שפרקה מפרקתו. מאותו יום הייתה רוחו רודפת את בנותיה החסודות של פתח תקווה שבאו אל מקווה הטהרה כדי להיות מוכנות עבור בעליהם העייפים מהעבודה המפרכת. הוא היה עושה במים בועות שדמו לנפיחות בני המעיים, היה מפיל את בגדיהן לתוך המים וכיוצאים באלו תעלולים ומעשי קונדס".
הכל איפוא גנטי. וצריך לזכור גם את מה שכתב המנוח ביומנו ב-16.10.2002, בבואו להציג את תולדות חייו הקצרים אך רבי הפעלים כטיוטה לטלנובלה עברית מקורית: "ב-29 ביוני 1972 בבית החולים ביקור חולים בירושלים חבקו ההורים המאוכזבים הרדופית (תלמידה מורחקת מהאולפנא) וחבקוק (פועל ייצור במפעל מנועים בבית שמש) פופק את בנם הבכור. הלידה שלי נרשמה כאחד האירועים הטראומטיים ביותר שידעה מחלקת היולדות של בית החולים הזה. האחות שנכחה בלידה נכנסה לדיכאון שלאחר הלידה ועד היום היא סובלת מחרדות פוסט טראומטיות. הרופא המיילד עשה הסבה לפתולוגיה". ולנו לא נותר אלא לקוות, שפגישתו המחודשת של המיילד שהפך לפתלוג עם י. פופק לא תתרחש בעתיד הקרוב.


העולם על פי לוריין

reborn-by-design.com/weblog.htm

חובשת שני כובעים

לוריין, בעלת הבלוג "שני כובעים", נכנסה בראשונה לאינטרנט ב-1997 והרשת שינתה את חייה, כפי שהיא משנה את חייהם של רבים מאיתנו. היא נולדה בישראל וחייתה כאן 39 שנה, אבל כבר ארבע שנים היא מתגוררת בקנדה עם בעלה ג'ו, אותו פגשה באינטרנט. כך יצא, שבראש הבלוג שלה, הכתוב אנגלית, מתנוסס דגל קנדה לצד דגל ישראל. זהו בלוג שחלקו מתרחש באלברטה, קנדה, אבל חלקו הגדול - כמו חלק גדול מלבה של הכותבת - נמצא כאן. את השם "לוריין" היא לקחה מ"שר הטבעות" של טולקין (קיצור של ארץ לותלוריין האגדית), ובתיאור העצמי בבלוג שלה, שבדיוק בפסח מלאה שנה להשקתו, היא כותבת, שעל אף שאין זה השם שקיבלה בלידתה, זה שמה "האמיתי" ברשת. היא מציינת את האמונה היהודית, שניתן לשנות את המזל על ידי שינוי השם, וכותבת שמאז שינתה את שמה ברשת, קיבלו חייה האמיתיים תפנית נפלאה. על כך אפשר לקרוא בהרחבה באתר הפרטי שלה (reborn-by-design.com/beginning.html).
"כן, אני בחורה ישראלית טובה ויציבה בבסיסי, ואני חושבת שזה לא ישתנה לעולם. עזבתי את ארצי פשוט מפני שרציתי - ונזקקתי - להיות עם ג'ו. עזבתי את משפחתי, את ביתי, את חבריי, את עברי... לקחתי איתי את הזכרונות ואת ברכתם של האנשים שאוהבים אותי", היא מסבירה.
ב-15 באפריל 2003 היא רושמת, תחת הכותרת "שיא הדכדוך של החגים":
"לכל הרוחות, נמאס לי מהחלק הנוכחי במעגל של מה שנקרא החיים שלי. החג מגיע - ואני עצובה עד עמקי נשמתי. אין לי אפילו תלונה אמיתית אחת בקשר לחיים שלי. הכל בסדר, והבעל הנפלא שלי יצא מגדרו כדי להיות איתי בליל הסדר, והוא אפילו ישתתף בהכנות. אי אפשר לבקש יותר מכך, נכון? אז זהו, שאני רוצה לבקש יותר. הייתי מתה שההורים שלי ואחי יהיו כאן בחג... השליתי את עצמי שאם אתכונן לחג כמו שהייתי עושה בישראל - ארגיש יותר טוב. בחלום בלילה. אני שונאת לנקות. אז חשבתי שזה זמן טוב להשמיע כמה שירים ישראלים מתקליטור, ליהנות ממילים ומהצלילים שאני מכירה כל כך טוב, תוך כדי הנקיונות. אבל במקום להביא לי נחמה, המוזיקה לקחה אותי למקורומות רחוקים, לימים רחוקים שלי, בצעירותי. הוצפתי זכרונות, דמעות חישבו להתפרץ, השפה המוכרת כל כך חתכה אותי כסכין והצלילים שניסיתי לחלץ מתוך פי היו חנוקים". ב-13 באפריל היא כותבת, תחת הכותרת "לפני ואחרי":
"לא המלחמה בעיראק... המלחמה האישית שלי בקילוגרמים. תציצו בבלוג הדיאטה שלי (reborn-by-design.com/wl-weblog.htm). העליתי לשם כמה תמונות לפני ואחרי... נראה שצברתי מספיק ביטחון לעשות משהו שטותי שכזה... אז תמהרו, התמונות האלה עלולות לא להיות שם כשאחזור לעשתונותיי". ב-12 באפריל היא מבשרת, תחת הכותרת "פרויקט ידידי ישראל בן שנה":
"ככה, די בשקט, חלפה עברה לה שנה. ב-12 באפריל 2002 השקתי את פרויקט ידידי ישראל (reborn-by-design.com/if-project.html). זה נבע מתוך הצורך שלי לעשות משהו למען המולדת. בינתיים יש שם כבר 349 שמות... אם כי זה רק חלק קטן ממי ששמחים להצהיר על תמיכתם ועל ידידותם עם ישראל (פלוס העובדה שאני מאוד גרועה בפרסום עצמי), זה פרויקט המחמם את לבי. כל אימייל שאני מקבלת עם דברי עידוד, מילים טובות ומידע גורם לי לחייך ומפיח בי קצת תקווה. עכשיו אני כבר לגמרי בטוחה שלישראל יש חברים שיתייצבו לצידה".
ב-6 באפריל היא משתוללת, תחת הכותרת "תפסיקו כבר לעצבן אותי!":
"גררררררר..... אנשים!!!!! מתי תכניסו את זה כבר לראש האטום שלכם? אני לא רוצה להגדיל את הפין שלי! .... אני לא רוצה את הכסף של האבא הניגרי שלכם!... אני לא זקוקה למשכנתא, כבר יש לי אחת, תודה רבה לכם, ויש לי גם ככה מספיק תשלומים חודשיים!... אני לא זקוקה לכרטיס אשראי חדש! אני אוהבת להסתובב עם ערימות של כסף במכנסיים. זה גם עוזר לי להסתיר את הקילוגרמים העודפים.... אני לא רוצה לקבל את הפרסים/הכרטיסים/החופשה שאתם מציעים לי חינם! עם המזל שלי, אני אקבל בסוף שלושה לילות באיזה אי בודד, עם מוזיקת רוק כבד צווחנית, אוכלת צפרדעים! גרררר....... אוקיי, גמרתי לנקות את תיבת הדואר שלי.... איזו ערימה של דואר זבל! גרררררר".
אגב, תשמחו ודאי לדעת, שליל הסדר עבר בהצלחה מזהרת. תחת הכותרת "דוח הצלחה" מדווח לוריין ב-17 באפריל: "זה היה פשוט מושלם!... מצחיק, הבוקר אמר לי ג'ו שהוא מרגיש חגיגיות, למרות שפסח אינו החג שלו... אבל בעצם, עכשיו זה כבר כן החג שלו".


העולם על פי האתון

www.israblog.co.il/hershi

מחכה למשיח
בעלת הבלוג "החמור שאיבד את המשיח", המכנה את עצמה "טילוי", היא צעירה המתגוררת ברמת אביב עם שותפה אחת, שלוש חתולות ומקרר שמתקלקל כל שבוע. היא כלכלנית וגם ציירת, ממעטת לישון, אוהבת מישמשים ושונאת בננות. יש לה פירסינג וקעקועים, הספר האהוב עליה הוא "מר אל, כאן אנה", והיא מגדירה את עצמה "דוסית רפורמית, הולכת לבית כנסת כל שישי, מתפללת כל בוקר ואוהבת לאכול שרימפסים, נוסעת בשבת". עד לפני שבוע בערך, כשעוד קראו לה "התל-אביבית" ו"דו-גלגלית" ולבלוג התזזיתי שלה קראו "מתחת לגגות גוש דן", התפרסמה שם גם רשימת עשרת האנשים שאליהם היא מתקשרת אחרי פיגועים - משהו שיכול להופיע, כנראה, רק בבלוג ישראלי.
ב-11.4.2003, תחת הכותרת "מי זה החמור הזה", היא מכריזה:
"שלום נעים להכיר, טילוי (TLV), אתון ארץ ישראלית מצויה. נכון, חמורים ובעיקר אתונות אינם נפוצים היום כפי שהיו בעבר, אבל הם הרבה יותר מציאותיים ומצויים ממשיחים שמזמן כבר עברו מן העולם, ולא בטוח שיש להם כוונה לחזור. גם אני האמנתי פעם במשיח, האמנתי שמישהו יבוא ויגאל ויציל אותנו, ואז הכל יהיה פה יותר טוב. אבל במשך הזמן התבדיתי ואיבדתי את החלום של המשיח, וגם אלה שהאמנתי בהם שאולי יש סיכוי שהם אדוני האבוד, איכזבו. וככה נשארתי לי, אתון בודדה בלי משיח, בארץ הקודש, שבתקופה האחרונה אני די תוהה מה בדיוק קדוש בה, כי הכל כאן נראה לי מושחת ומקולקל והרוס.... אבל עד שאני אמצא את האדון שלי, המשיח הלבוש בלבן, שייתכן כי עבר כאן לפני מספר ימים, אך אושפז בכפייה בגין חוסר קשר למציאות, אני קצת מנקה וקצת מסדרת וקצת משפצת, מנסה שיהיה כאן קצת יותר שמח וקצת פחות עצוב, קצת יותר אופטימיות וקצת פחות ייאוש. אז אתם מוזמנים להשאר, לעקוב ולראות, איך אני אוחזת את המכחול עם הצבע הוורוד, ומוחקת לאט לאט את האפור".
ב-12.4.2003 היא מספרת, תחת הכותרת "בית מדרש לחמורים אבודים":
"מכיוון שלא נסעתי לשליחות בחו"ל, ומכיוון שאנוכי מובטלת, ומעוד סיבות כאלה ואחרות, התחלתי לחפש לעצמי עיסוקים חדשים. ככה התגלגלתי לתוכנית של התנועה הרפורמית, שנקראת בית המדרש למנהיגים חברתיים צעירים, או בקיצור בית מדרש לחמורים אבודים... כולנו מאמינים שיהיה כאן טוב יותר, וכולנו מוכנים לשנס מותנים ולנעור בקול גדול על מנת שזה יקרה".
תחת הכותרת "מועדון יום ראשון", ב-31.3.2003, היא כותבת: "ישבנו שלושתנו באוטו על יד הים, עם בקבוק של יין אדום, וג'וינט של כיף (חשיש) ועוד ג'וינט של כיף וגם באנג... וככה הלילה התגלגל, ומצאנו את עצמנו בעיצומו של משחק אמת או חובה, שנוכח הקור בחוץ הפך למשחק אמת. וישבנו ודיסקסנו את החיים שלנו, את המצב. היינו מסטולים, והיתה הרגשה נינוחה באויר. ברווז לא היה מעצבן כמו בתקופה האחרונה, החברה של יויו לא התקרצצה לנו וגם לא הכלבה שלו. מועדון יום ראשון חזר לפעולה. איזה כיףףףףףףףףף". ב-27.3.2003 היא רושמת, תחת הכותרת "סחיבה":
"הגוף שלי סובל, מהיסורים הבלתי נמנעים של הנשמה שלי, שרגילה לחיות בהילוך חמישי בלי להסתכל לצדדים. פתאום המוח שלי כולא אותה בכוח בתוך הגוף, שאוסר עליה להשתמש בחושים שהורגלה עליהם. אבל לפעמים צריך לקחת הפסקה קטנה, לעצור בצד, לתת למנוע להתקרר, לתדלק מחדש את המיכל, ולראות איך ממשיכים הלאה. לפעמים אתה מגיע לקצה של דרך, שממנה אין לך מושג איך וכיצד להמשיך הלאה. הכל נראה כמו מבוי סתום, ואתה מסתכל על הדרך שנסעת בה לראות איפה טעית וירדת מהדרך הראשית. אני מחפשת מפה, או איזה כוכב צפון שיאיר לי את הדרך, מין עמוד אש ותמרות עשן, אני גם אסתפק בשלט כחול כזה כמו שיש על אילון או אפילו סתם סימון כמו בשבילי טיולים. החיפוש הזה פתאום לוקח זמן, לוקח אנרגיה, גונב לי את כל האויר לנשימה. אבל אני עקשנית שאני אמצא אותו. אני מוכנה לחזור אחורה על עקבותי, רק כדי למצוא את הטעות, ושם שוב אכניס להילוך חמישי את הנשמה שלי, ואסחט את דוושת הדלק עד כלות ואעוף גבוה לשמיים, שם אני רגילה להיות".
אכן, בינתיים, כפי שראיתם, היא כמובן הספיקה שוב להיכנס להילוך גבוה.


העולם על פי ריצ'רד בל

www.wildyorkshire.co.uk/naturediary/index.html

סימנים של אביב

"לאחר צינת בוקר נוספת, היום שטוף השמש והחמים משרה תחושה של אביב ושל קיץ", מבשר ריצ'רד בל ב-17 במארס ביומנו המקסים, בו הוא משתף את ציבור הגולשים חובבי הטבע. "לחץ גבוה אמור לשרור במשך שארית השבוע, מה שמבטיח שמיים בהירים. חבל שאין לנו זמן לצאת לכפר, אבל לפחות אנחנו רואים שתי אנפות מתעופפות...". אחרי כזה חורף ארוך וקר, נחמד לפתוח כך את האביב, בחברתו של יומנאי חרוץ, המתמחה באיורי טבע. בל, תושב מערב יורקשייר, אנגליה, מגיש יומן מקוון אוורירי, כתוב אמנם באנגלית, מטבע הדברים, אך בגופנים גדולים ומזמינים לקרוא והעיקר - מלווה באיורים מלבבים של סביבתו הקרובה.
ב-23.3 הוא כותב, תחת הכותרת הציורית "שטיח של צלילים", לצד ציור של צמח ביצות (לדבריו, לצייר אותו היה קשה כמו לנסות לצייר קערה של ספגטי):
"שלל קריאות הציפורים והשירה באחר צהריים זיווני זה נראה מורכב כמו הסבך הזה של עשב וכריך (צמח ביצות), אבל אם תעצרו להקשיב לכמה דקות, תוכלו להתחיל לפלות גדילים מתוך שטיח הצלילים הזה. כולם מוכרים מספיק, אבל אני אף פעם לא בטוח איזו ציפור משמיעה איזה קול. כשאני יושב כך ליד האגם הקטן ומצייר, יש לי הזדמנות לראות. מרחוק, אופנוע נשמע כמו הקרקור העמוק של הצפרדעים. הצליל הגבוה, החוזר ונשנה, של ירגזי כחול, בוקע מתוך הגדר החיה, ואחר כך מעל עץ תפוח הבר. הוא עוצר להתגרד מתחת לסנטרו ברגל ימין. דרורי הבית שבתוך הגדר החיה משמיעים מעין התבדחות בלתי פוסקת של ציוצים. הקיכלים מתפוצצים בזעם חשדני..." ב-1.3 תיאר בל חוויה של ארגון עליית הגג:
"סידור הקופסאות והתיקים המאוחסנים בשוליים הנידחים של עליית הגג מעורר זכרונות. כשאתה כותב ומצייר כל כך הרבה זמן כמוני, אתה צובר המון מחברות, יומנים ופנקסים. הם מלאים זכרונות ורעיונות שאני עשוי, כידוע, להגיע אליהם ביום מן הימים. הבעיה היא, שהם פזורים בכל מקום; בארגזים בחללים השונים של הגג, במגירות בשידה ופה ושם, על מדפים. בדיוק סידרנו את עליית הגג כחדר אחסון מאוורר, יחסית נקי מאבק, עם מטרים של מדפים, כדי שסופסוף אוכל לסדר את המחברות שלי ולעיין בהן במידת הצורך".
לצד האיורים הקטנים, הוא מצרף ביומן המקוון סריקות של יומניו הפיזיים, ספרי טבע ישנים שמצא בעליית הגג והגיגים נוסטלגיים. "למרבה הפלא, הספקנו לסדר את עליית הגג ועוד נשאר לי מספיק זמן לצייר את הנוף מהחלון, לפני שהאור יתחיל לדעוך ואני אכנס בשמחה לטבול באמבט מוקדם".
ב-8.2 הוא רושם:
"כשאני יוצא הבוקר מהגראז' במכוניתי, אני מבחין בקווצות מבולגנות של נוצות חזה תרנגולת ובכל מיני שרידים לא אסתטיים פזורים על פני השביל. אני מביט למעלה ורואה שהבלגן הזה גם משתרבב בנדיבות מגג הגראז'". מתברר שזה זרזיר המפנה קן ישן, שהיה שייך למשפחת דרורים שקיננה שם בשנה הקודמת. "לאחר מכן, כשאני מתיישב כאן בסטודיו בניסיון לכתוב כמה אימיילים, רק כדי להדגיש מי בעל הבית, אחד מצמד הזרזירים, מן הסתם הזכר, מגיח החוצה ומתחיל לשיר ולשרוק, נהנה ממבטי הערצה של זוגתו, שהתיישבה בקצה המרזב. כל הרעש הזה מתרחש במרחק כארבעה מטרים בלבד מאוזני הימנית, ממש ליד חלון הסטודיו (הבנוי, אגב, מעל הגראז'), כשאני יושב כאן ליד המחשב ומנסה לקבל השראה ולכתוב בדיוק את המילים הנכונות".
אפשר לדפדף אחורה ביומן המקוון, לחזור עד אוקטובר 1998, לקרוא את חוויותיו של בל מהשתתפות ביצירת גירסת אנימציה ל"גבעת ווטרשיפ", או לבחור לקרוא מה הוא כתב ביומנו באותה תקופה שנה קודם לכן. מנוע החיפוש שביומן הטבע המקוון מאפשר להגיע ישירות אל האזכורים של כל חי, צומח ודומם שביומן. קוראי היומן מוזמנים להיכנס למפת המבקרים שבאתר, להגיב ולנעוץ דגלון וירטואלי כחול-לבן.


העולם על פי מישל

www.grownmencry.com/lmichelle/sheep.html

ברנשים קטנים וכבשה המתנפחת

מישל ג'ונסון היא מצד אחד סבתא, מצד שני מעצבת אתרי אינטרנט, מצד שלישי צלמת, מצד רביעי אשה מוכה לשעבר, מצד חמישי משתעשעת בפומבי עם איברי מין גבריים, מצד שישי יוצרת קולאז'ים. יש לה עוד אי-אלה צדדים מרתקים, עליהם ניתן ללמוד מהבלוג הממכר "הכבשה המתנפחת", חלק מהאתר הרבגוני שלה - MGMC ראשי תיבות באנגלית של "גורמת לגברים בוגרים לבכות" (http://www.grownmencry.com/).
מישל מגדירה את עצמה: "אשה מופנמת-מוחצנת, עצמאית, מרבה להתנסות בתסרוקות". ב-14 במארס 2003 היא רושמת ביומנה, תחת הכותרת "יומולדת שמח בילי":
"לפני 24 שנים מסרתי את בני לאימוץ, בנסיבות קשות. זה יום עצוב בשבילי, אבל אני זוכרת אותו בתקווה. אולי יום אחד ניפגש. אולי ייצא לי לחבק אותו. בינתיים, יומולדת שמח, בילי. אמא שלך אוהבת אותך מאוד". היא מביאה קישור לרישום קודם, שנתיים קודם לכן, בו הרחיבה על אותן נסיבות קשות: "ראיתי אותו רק פעם אחת, כשהיה בן יום, לוח זכוכית מפריד בינינו. מאז אני חיה עם כאב נצחי בלבי.... הרגשתי אז שהחברים, המשפחה ואלוהים נטשו אותי לגמרי, ונאלצתי לקבל את ההחלטה הקשה ביותר שעשיתי מעודי, כשהייתי בהריון במעון לנשים מוכות, עם בתי בת השנה וחצי. ידעתי שאני חייבת למסור אותו, מפני שרגשית, נפשית וכספית לא הייתי מסוגלת להיות אמא של ילד נוסף. אביו, שנגדו הוצאתי צו מניעה, היה בלתי יציב ובקושי היה מסוגל להחזיק בעבודה למשך יותר מחודש. ידעתי שאם אשמור אצלי את התינוק, שירה ואני נתדרדר יחד איתו".
ב-8 בינואר 2003 היא כותבת, תחת הכותרת "עיני מצלמה":
"יש לי כאלה. עיני מצלמה. לכל מקום שאני מסתכלת, בין אם המצלמה שלי איתי ובין אם לא, אני מסתכלת מבעד לעין של המצלמה שלי. אתמול נהניתי להתעמק בצבע האדום. צילמתי כל דבר אדום שיכולתי למצוא. אני עדיין עובדת על הקולאז', לראות מה ייצא מזה".
ב-10 בפברואר 2003, תחת הכותרת "ללא מלים", היא רושמת:
"לא כתבתי הרבה בזמן האחרון, מפני שהייתי בראש של עיצוב. עסקתי בעיצוב מחדש בעבודה, בעיצוב של דפי האמנות שלי... כשאני בראש של עיצוב, אני בעולם ללא מלים. וזה כולל לא לגלוש הרבה. ובהתחשב בחדשות בנושא המלחמה, והימין המתלהם, אני חושבת שאני מעדיפה לטמון את ראשי באתר שלי למשך עוד קצת זמן. רק עוד הערה אחת לסיום: זה רק אני, או שעוד אנשים מוצאים דימיון בין אמינם לבין פרודו באגינס? אני מדמיינת לעצמי את אמינם באגינס, ההוביט הרע, אומר: יו, שים את הטבעת על האצבע הזאת".
ב-11 בפברואר 2003 היא מבשרת, תחת הכותרת "תמונות קשות":
"יש! גמרתי את אגף האמנות שלי, 'תמונות קשות', אתמול בלילה. עכשיו אתם יכולים לראות את הקולאז' שלי, את הקולאז' הדיגיטלי (אני עדיין עובדת על הדף הזה), אגרות הברכה והריקמה. כן, אמנות על פני עשורים. אגב, הנה תמונה חדשה של הילדים של שירה, בילי-בוב וג'ימי-ג'אם".
(כתובת אגף הקולאז'ים שלה, חלקם מאוד טראגיים, כולל אשה באמבטיה של דם:
www.grownmencry.com/art/collage1.html).
ב-13 בינואר 2003 היא מכריזה, תחת הכותרת "ברוכים השבים":
"החזרתי את הברנשים הקטנים הביתה אתמול", ומביאה קישור לברנשים (www.grownmencry.com/hhh/STP.html).
מדובר בפרויקט פופולרי, Stupid Penis Tricks. איברי מין גבריים מצוירים כמו בובות ומצוידים באבזרים כמו פרחים, כובעים ובלונים. "אין לי קנאת פין", היא כותבת, "יש לי סקרנות כלפי הפין. גברים שמרגישים ביטחון בקשר לאיבר המין שלהם עשויים לחשוב שהטריקים האלה מבדרים, נושאי שיחה, שימוש יצירתי בשרגא. אשר לאחרים, אני אומרת להם - היי, קצת הומור לא יזיק לכם. זה בסך הכל פין". כך או כך, הבשורה היא, שנמצא מקום אחסון באתר החדש שלה גם לפרויקט המלבב הזה.
ב-8 במארס 2003 היא רושמת, תחת הכותרת "זהבה והשרתים":
"אני מרגישה כמו זהבה, מחפשת שרת להניח בו את האתר שלי. לא, השרת הזה מציע פחות מדי סטטיסטיקות על הגולשים. לא, השרת הזה לא מקפיד מספיק על אתיקה עסקית (ממשיך לחייב את כרטיס האשראי שלי למרות שהתארחתי שם רק חודש, לא מגיב לאימיילים ולטלפונים). לא, השרת הזה יותר מדי פרימיטיבי.... עכשיו אני מעלה את האתר שלי לשרת חדש כדי לכתוב את הדברים האלה. אני בודקת את המזרן. ההרגשה ממש נוחה. נראה".


העולם על פי שלי

http://www.e-efshar.iao.co.il/

עם אחד, שתי שפות

נכתב ב-ט"ו באדר א', ה'תשס"ג, שושן פורים קטן (17.2.2003), תחת הכותרת "לדבר בחרדית": "קו 402 מבני-ברק לירושלים. לידי אשה צעירה מדברת בפלאפון, בגילי בערך, נשואה. לא רציתי להקשיב, באמת שלא. להפך, רציתי לשבת בשקט, ליהנות מהדרך ולחשוב לעצמי מחשבות. אבל היא הכריחה אותי כשדיברה לי בתוך האוזן, לכן שתיקח את זה על אחריותה. הנה מה ששמעתי, את התשובות ניחשתי לבד:
'אז מה, סידור מלא או חצי חצי? באמת?! חצי-חצי?! מה את אומרת! איך שאלוקים גדול. איפה קניתם? הכי טוב זה הברטים עבודת יד. הם יקרים יותר, אבל שווים. כל השאר נמתחים אחר כך ונראים כמו שמאטעס. אצל מי קנית? אה, היא מצויינת. גם שלי ממנה. תגידי, יש כבר תאריך? וואי, זה ממש עוד מעט! איפה זה יהיה? למעלה או למטה? מה, לא בהיכלי? הייתי בטוחה שכן. טוב, נאות יותר לעניין, פחות המוני. הבעייה עם נאות שזה לנדא, וזה לא מתאים לפונוביצ'רס, את יודעת... מצד שני, בווגשל זה שייריס, אז גם יש כאלה שלא יאכלו. טוב, נו. אי אפשר לרצות את כולם. תגידי, שיער או פאה? ומצווה-טאנץ אתם עושים?'.
הבלוג הזה הוא יומן אישי מקוון, "אי-אפשר". המחברת, צעירה מבני-ברק המזדהה בשם "שלי" שאוהבת מחשבים ותכנות באינטרנט, ועוד יותר אוהבת אנשים, כותבת ביומן בעקבות רישום השיחה הטלפונית החד-סיטרית ששמעה: "אני הבנתי כל מילה. אבל פתאום חשבתי על הקוראים הלא-חרדים שלי: כמה ביטויים יצטרכו כאן מילון צמוד?!" ב-כ"א בתשרי, ה'תשס"ב, הושענא רבא (8/10/2001) שלי כתבה בפעם הראשונה ביומנה המקוון (אגב, היא מציינת שם שאת עולם הבלוגים היא גילתה דרך "כתבה של שרית פרקול במעריב". זכיתי למצווה):
"אני חרדית (כן, כן, ממש שחורה כזאתי!) וחוץ מזה (ומעוד כמה דברים) אני רגילה לחלוטין. בעצם, אני לא כל כך רגילה, כי לדעתי אין אף אחד רגיל. לכל אחד יש את המחשבות שרק הוא חושב, התחושות שרק הוא מרגיש, הרגשות שרק הוא חווה, הפחדים שרק הוא מכיר והחלומות שרק הוא מעז לחלום. ולכל אחד גם יש את הפילוסופיות שרק הוא מסוגל להבין".
היא מסבירה את שמו של הבלוג:
"בחרתי לקרוא לו אי-אפשר כי הבלוג הזה מהווה בשבילי אי של אפשרויות בלתי מוגבלות להביע את המחשבות, הרגשות, הדעות וכל השאר. דברים שבעולם האמיתי לא תמיד אפשר להגיד בצורה גלויה. האני מאמין שלי הוא ה'אני מאמין' המקורי, היהודי והשורשי: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'. האני מאמין הפחות פורמלי שלי הוא שאפשר, כדאי וחובה להגיע לסובלנות, הידברות והבנה בין דתיים וחילונים על רקע חברתי, אבל בלתי אפשרי לעשות את זה על רקע דתי". כ' באלול, ה'תשס"ב (28/8/2002), תחת הכותרת "להיות יהודי בקצב הדאנס":
"יש זמר חוזר-בתשובה בשם עדי רן. אני לא יודעת אם מישהו כאן שמע עליו, אבל הוא היה זמר עוד כשהיה חילוני, והמשיך עם זה גם אחרי שחזר בתשובה. עצם החזרה שלו מעוררת הערכה, הערצה והשתאות. לעצור בשיא הקריירה הבוהמית ולחשוב מה התפקיד שלי בחיים, ולמה אני כאן בכלל - זה דבר שמעטים מאוד מרשים לעצמם לעשות. אבל מה, אני חושבת שיש משהו אחד שהוא שכח להשאיר מאחורי גבו: סגנון המוזיקה שלו". י"ט באדר ב', ה'תשס"ג (23/3/2003), תחת הכותרת "מסכות":
"עוד לפני פורים רציתי לדבר איתכם על מסכות, אבל פורים עבר ואני לא הספקתי (...) היכולת ללבוש מסכה היא יכולת מדהימה, שרק מי שלא ניחן בה יכול להבין עד כמה היא נחוצה. וכשאני מדברת על מסכות אני לא מתכוונת לאלו מפלסטיק או מגומי, עם חורים מיוחדים לעיניים (למרות שגם במסכות שאני כן מדברת עליהן, העיניים תמיד יישארו אלה של מתחת המסכה. אותן אי אפשר להחביא). אני מתכוונת למסכות של הבעות, כשהפנים שלנו עצמנו עוטות עליהן ארשת שמכסה על מה שבאמת מתחולל מתחתיהן".
הבלוג של שלי נסגר בשלב כלשהו, ובנומבר 2002 נפתח שוב לקריאה, לשמחת קוראיו הקבועים, לאחר שעבר צנזורה עצמית. לכן, כשמדפדפים בארכיון הבלוג, יש די הרבה פוסטים (הודעות) שנרשם עליהם "צונזר", בעיקר לגבי פגישות עיוורות ואילמות, אך גם לגבי דברים אחרים.
אז לא ברור אם "שלי" היא אכן הבלוגרית החרדית הראשונה בעולם, כפי שהיא מניחה, אבל ברור שהיא בלוגרית שיכולה לתרום מעט להידברות ולהבנה בין דתיים לחילוניים.


העולם על פי סמאש

http://www.lt-smash.com/

חוויות מארגז החול

"פסססט, סדאם, תקשיב טוב... אתה שומע? אתה יודע מה הצליל הזה? זה הצליל של הזמן רץ. אוזל. טיק. טיק. טיק", כתב ב-8 במרץ ל.ט. סמאש בבלוג שלו, "שידור חי מארגז החול". הבלוג, שהושק בתחילת דצמבר 2002, מלווה חייל חי"ר אמריקני אחד המוצב אי-שם במפרץ הפרסי, החל מקבלת צו הגיוס ליחידת המילואים שלו, דרך הפרידה מהמשפחה וההתארגנות, ועד לצפייה הדרוכה לתחילת הקרבות.
לפי מה שנכתב באתר, זהו אתר פרטי, בלי שום קשר לצבא האמריקני "הרשמי". ומי שחושב שהבלוג הזה מסודר מדי, רהוט מדי, פטריוטי מדי, מגויס מדי בשביל להיות אמיתי - עושה זאת על אחריותו. אימייל שנשלח באחרונה אל הכתובת של ל.ט. סמאש טרם נענה, אבל מובן שהוא מאוד עסוק בימים אלה.
בהקדמה לבלוג, המתאפיין בסכימת צבעים צבאית למופת, נכתב ש"כדי להגן על הקרובים עליו מפני נזק אפשרי, המחבר מבקש לשמור על עילום שם... כדי לשמור על בטחון שדה, המחבר מוכרח גם לטשטש פרטים על היחידה שלו, משימתה, המיקום שלה ותנועותיה. אחדות מההודעות מתפרסמות באיחור של שעות או ימים לאחר כתיבתן, מטעמי ביטחון".
ב-6.12.2002 רשם סמאש: "'מגייסים אותנו', אמר המפקד. הוא נתן לנו כמה שניות לעכל את החדשות. 'תגידו למעסיקים האזרחיים שלכם שאתם מצפים לצווים לקראת סוף השבוע. תגידו למשפחותיכם שלא תהיו בבית בחג המולד'". הרישום ביומן לאותו יום נחתם במשפט: "אני יוצא למקום מסוכן".
- 29.1.2003"אני לא יכול למסור פרטים, מלבד העובדה שהיום ניצבנו לפני אתגר, והצוות שלי טיפל בו באופן שקול ומקצועני. אני גאה מאוד... ומה שעוד יותר טוב, המפקד שלנו, והמפקד שלו, צפו בכל הסיפור... המפקד היה כל כך מרוצה שהוא נתן לי פרס מאולתר - שוקולד מהכיס שלו. קדבורי עם שקדים. לא יוקרתי כמו כוכב הארד, אבל הרבה יותר טעים. חילקתי לחבר'ה שלי, כמובן". בהמשך הוא כותב: "אכלנו ברגר קינג (הבשר היה עשוי קצת יותר מדי, אבל פרט לכך זה היה ממש כמו בבית), עשיתי קצת כביסה ועצרתי באוהל הקולנוע, שם הספקתי לתפוס את המחצית השנייה של 'הארי פוטר ואבן החכמים' וחצי שעה ראשונה מתוך 'גלדיאטור'".
באותו תאריך הוא כותב עוד: "סליחה על ההפסקה הארוכה. לא, לא נפלתי בשבי, נהרגתי או נפצעתי באיזושהי תאונה איומה.... מאז הפעם האחרונה שכתבתי עשיתי מאמץ לשמור על צורה מסוימת של יומן כתוב, אבל חסר לי דבר אחד שצריך כדי לפרסם עדכונים באתר הזה: גישה לאינטרנט. הבנתי שגישה לאינטרנט תהיה בעייתית הרבה לפני שהתחלתי לכתוב את היומן הזה, אבל התעקשתי לנסות בכל זאת. תיארתי לעצמי שיהיו הפסקות ארוכות בכתיבה, ושאצטרך לפרסם בבת אחת רישומים של כמה ימים; אבל לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך קשה. ובכל זאת, הנה אני, יותר מחודש אחרי תחילת ההרפתקה הגדולה הזאת, והיום זו הפעם הראשונה מאז שעזבתי את הבית שיכולתי לגשת למחשב עם חיבור לאינטרנט".
:13.3.2003"היי, מאיפה הגיעו כל האנשים האלה? אני נעלם לכמה ימים, ומישהו עורך מסיבה באתר שלי! התחלתי את היומן הזה בכוונה לעדכן את משפחתי וחבריי בהרפתקאות שלי. לא ידעתי שיש לי כל כך הרבה חברים - הלוג של השרת אומר לי שאני מקבל יותר מ-6,000 כניסות ביום! תיבת הדואר שלי מלאה. בזמן שלא הייתי, התחברו לאתר שלי בקישורים מכל רחבי האינטרנט והזכירו אותי בתוכניות רדיו ארציות. אם כך, הייתי רוצה לנצל הזדמנות של פעם בחיים להעביר את המסר הבא: 'היי אמא!'".
באותו תאריך הוא גם עורך מעין מסיבת עתונאים וירטואלית עם עצמו, תחת הכותרת "15 דקות" (של תהילה): האם ל.ט. סמאש הוא שמך האמיתי?
- לא. לקחתי אותו מהסימפסונים.
אני מחבבת גברים אמיצים וחזקים כמוך. אני מוכנה להתערב שאתה גם חתיך.
- גברת סמאש, לפחות, חושבת כך.
מתי תתחיל המלחמה?
- לשאלה הבאה?