חיים בסרט - המופע של הוכשטיין



מאת שרית פרקול

מעריב, 3.8.2003

בדרך כלל, אם מישהו מחליט לפרסם תמונה של עצמו באינטרנט, הוא יפרסם תמונה אחת, אולי שתיים, מקסימום שלוש. אבל באתר של מיילס הוכשטיין יש, בדף אחד בלבד, 45 תמונות קטנות, אחת לכל שנה משנות חייו - ועוד היד נטויה. שלא לדבר על תמונות נוספות, שלו ושל יקיריו, המתגלות כאשר לוחצים על כל תמונה-שנה.
הוכשטיין קורא לאתר שלו (www.documentedlife.com) "חיים מתועדים", ולז'אנר - אוטודוקומנטרי. הוא השאיר מקום לתמונות עד 2049, עת ימלאו לו 90 שנה, ובינתיים, מאז שנת 2000, הוא משחזר את חייו. הוא הולך מהלידה ואחורה, אל אבות אבותיו בגרמניה (גרמנים פרוטסטנטיים ואנגלים, מצד האם) ובמזרח אירופה (יהודים, מצד האב), וממשיך קדימה לתאר את אירועי כל שנה ושנה.
בנוסף, הוא מפרט באתר את הספרים שהוא אוהב, את הסרטים שראה ואהב בילדותו ובבגרותו, תוכניות הטלוויזיה, המוזיקה החביבה עליו, הפוליטיקאים שהוא אוהב (ביל קלינטון, עמרם מצנע) או מתעב (אריק שרון, יאסר עראפת), יחסו אל יהדותו ואל דתות אחרות, יחסו אל הציונות ואל הבעיה הפלשתינאית, חמש השנים ששהה בישראל, דברי חוכמה שלאורם הוא חי את חייו, ואפילו הבדיחה החביבה עליו ביותר.
-זה לא תרגיל באגומאניה?
"כן, אבל לפחות אני מתעמל".
-אתה לא חושב שזה קצת יותר מדי נרקסיסטי ליצור אתר שלם על עצמך?
"מחקרים הראו, שאני פי שלושה יותר נרקסיסטי מהמותגים המובילים".
-אתה לא חושב שלאנשים יש דברים יותר מעניינים לעשות מלסקור את החיים שלך?
"לחלקם יש, לחלקם אין. אני מקווה שאלה שאין להם, ייהנו מהחוויה".
את השאלות הבוטות האלה לא אני שאלתי אותו במהלך הראיון שערכתי איתו בשבוע שעבר. הוא חסך לי עבודה, בכך ששאל את עצמו, ואף השיב בגילוי לב ובהומור, בדף השאלות והתשובות באתר.
הוכשטיין, תושב לוס אנג'לס, קליפורניה, בעל תואר שלישי ביחסים בינלאומיים והתמחות פוסט-דוקטורט בחקר שירותי הבריאות, נשמע לפעמים אפולוגטי כשהוא מדבר על הפרויקט הענק (ואולי יימצא מי שיאמר - מגלומאני) הזה שלו. אבל רוב הזמן, הוא לא מתנצל. הוא חושב שאם עוד הרבה אנשים יעשו כמותו, יתעדו את חייהם בפרוטרוט וביושר, לא רק שהם יכירו טוב יותר את עצמם - אלא העולם כולו עשוי להיות טוב יותר.
את האתר הוא הקים, לדבריו, "כדי לראות את חיי חולפים לנגד עיניי, אבל שיהיה לי גם פנאי לחשוב עליהם. זה נראה לי הרבה יותר טוב מלחכות לרגע הגדול של 'ממש לפני שאתה מת' כשחייך חולפים לנגד עיניך, אך לא נותר זמן לחשוב".
הרבה אנשים משתמשים באינטרנט למחקר גינאולוגי ומפרסמים את אילן היוחסין שלהם, כפי שעושה הוכשטיין באגף "האבות" באתרו. אבל כמה אנשים טרחו לחפש ב"גוגל" את השם הפרטי שלהם ולנתח את הממצאים? הוכשטיין חיפש אתרים של אנשים בשם מיילס, וכנראה לא היה מאוכזב מדי לגלות, שיש ייצוג-יתר לאקדמאים, לאנשי הייטק ולמוזיקאים (ההורים העריצו את מיילס דייויס). כמובן, הוא מביא באתר קישורים אל המיילסים האחרים.
הוא נשוי ללאורה טרופר, שגם שורשיה היהודיים מתועדים באתר, ואב לשניים. הוא מביא באתר תמונות רבות של ילדיו, אבל לא נוקב בשמותיהם. הם לא "אשמים" שאבא שלהם החליט לחשוף את חייו לעיני כל העולם. למעשה, גם לגבי אבות אבותיו היתה לו דילמה דומה - איך האנשים ההם, שאפילו לא ידעו מה זה חשמל או טלפון, היו מתייחסים לכך שתמונותיהם ותולדותיהם מתגוללים באינטרנט - אבל הוא קיבל החלטה שהמדיום הדיגיטלי הוא דרך טובה להנציח את זכרם.

אזרח פומבי



האתר "חיים מתועדים" התקיים לו בשקט עד 17 ביולי השנה, כשהמלצה ב"יאהו" הביאה אל פתחו יותר מ-15,000 כניסות תוך ימים ספורים. הוא קיבל מאז עשרות אימיילים, מארצות כמו אלבניה, איראן, טורקיה, אוסטרליה, וכמובן גם מערב אירופה, ישראל וארצות-הברית. "זה גרם לי לחשוב מחדש מה אני עושה עם האתר הזה", הוא כותב באגף ההגיגים באתרו, תחת הכותרת "אזרח פומבי", ומוסיף, שכמו כל אתר אישי, ניתן לראות באתר הזה פשוט עוד "הקרנה מבוססת-אגו של האני החוצה, אל העולם. ניתן לטעון שאני מדבר על עצמי, מפני שאין לי משהו יותר מעניין לומר. אנשים כותבים לי ואומרים שיש לי משפחה יפהפיה, ואני מתענג על התהילה".
אלא שהוא מבקש לטעון טענה מעט יותר שאפתנית. הוא רוצה שהאתר הזה יעביר מסר שקשור בתרבות על פני הכוכב הזה שלנו ובפוטנציאל של האינטרנט לשנות את העולם.
"מה יהיה אם לכל אחד יהיה אתר כזה? מה יהיה אם כולנו נחייה את חיינו כמו ספרים פתוחים? מדוע הרעיון הזה נראה כל כך מגוחך, אפילו בעיניי?... האם עלינו לאפשר לפחדים שלנו מפני האפשרות שיכירו אותנו, יראו אותנו, יתבוננו בנו או יעקבו אחרינו למשול בחיינו, או שאולי כדאי לנו לשחרר את עצמנו מהפחדים האלה?"
הוא חושב על "המופע של טרומן", בו הדמות שמגלם ג'ים קארי חיה את חייה כמו סרט. הוא חושב גם על רעיון הפנאופטיקון של ג'רמי בנת'אם, שמישל פוקו עושה בו שימוש חינוכי - כלא שהסוהרים בו רואים בכל רגע ורגע מה מתרחש בכל התאים. וכמובן, הוא חושב על הרעיון של אלוהים, היושב בשמיים ומשגיח על כל מעשינו.
מה שנקרא "החברה המשגיחה" דווקא נראה לו בעל פוטנציאל חיובי של קידמה. אזרחי העולם יוכלו ליהנות מרשת עשירה של היכרויות וחוויות תרבותיות. ובלבד שיהיו אמצעי בקרה מתאימים מפני "האח הגדול" ולפרט תהיה "יכולת ליצור אינטראקציה עם הצופים בו, מתוך תנאים של שוויון, ממש כמו בחברה הכפרית הקדומה", בה הכל מכירים את כולם מילדות. הוא כותב שם: "תארו לעצמכם, בקיצור, חיים בכפר, סוג של כפר חדש. בואו נקרא לסוג החדש הזה של כפר, הכפר הפלנטארי, הכפר הגלובאלי, כפר העולם הטכנולוגי.... אם תרצו להצטרף אלי, העלו לאינטרנט את הגירסה שלכם של החיים שלכם, ואני אקשר אליכם מהאתר שלי, כאזרח-אח. אם אתם חושבים שהרעיונות האלה מפחידים, שילחו לי אימייל ואימרו לי מדוע".
-זה נדמה לי, או שהאתר שלך מיוחד במינו?
"האתר שלי באמת מיוחד במינו, מפני שחייו של כל אדם מיוחדים במינם... אבל האתר הוא גם כללי, במובן הזה שתחושת היותנו יחידים-במיננו משותפת לכולנו. אבל הייתי כן טוען, שבינתיים האתר שלי הוא האתר האוטודוקומנטרי המקיף ביותר, מהבחינה הוויזואלית, ברשת כולה. אני מקווה שאחרים יצטרפו אלי. הטענה הזאת שלי אינה בגדר התרברבות, אלא רק ציון עובדה. הייתי מעדיף להיות בחברה טובה מאשר בבדידות מזהרת".
-האתר שלך נראה לי כמו השכן העשיר של הבלוגים. גם הבלוגים מתארים חיים של אנשים פרטיים כמו ספר פתוח.
"אני לא רואה את עצמי עושה אותו דבר כמו שעושים הבלוגרים. אני קורא בלוגים מדי פעם. הם הרבה יותר חברותיים ואינטראקטיביים מהאתר שלי. זה נהדר, ובלוגים הם שימוש נהדר באינטרנט. אבל הבלוגרים חיים את שלהבת הנר הדלוק אונליין. האתר שלי הוא הנר כולו, אלא שאני מסתיר את הלהבה עצמה, את ההווה החי והנושם. זאת ההעדפה שלי לגבי האופן בו אני חי באינטרנט, זו הדרך שהכי מתאימה לי. אני מעריך את העובדה שאנשים אחרים חיים בצורה אחרת, ואני מעריך במיוחד את העובדה, שיש אנשים שמוכנים לחיות 'בזמן אמיתי', דרך הבלוגים שלהם. זה מצריך אומץ רב, וזה הרבה יותר 'חברתי' ממה שאני עושה".
במבוא לאתר שלו, הוא כותב: "אני מקווה שתיהנו מהתרגיל הזה בייצוג הזהות, האוטודוקומנטריה הזאת. אם זה יעודד אתכם בנסיונות משלכם לייצג את עצמכם, בשביל עצמכם או בשביל העולם כולו, בין אם זה און-ליין או אוף-ליין, אני אשמח. אולי האתר הזה הוא פתק בבקבוק. אולי, אם אתם קוראים את הדברים האלה, פירוש הדבר שמצאתם את הבקבוק שהייתם אמורים למצוא".

~~~ המופע של הוכשטיין ~~~

"השורשים להקמת האתר הזה היו מאוד טכניים", מסביר מיילס הוכשטיין. "הרגשתי צורך עז לבנות מחשב משלי. הזמנתי את החלקים, הנחתי אותם על השולחן ובניתי מחשב. ואז חשבתי, מה הלאה. הצעד 'המתבקש' הבא היה לבנות אתר. אז למדתי את תוכנת 'דרימוויבר' ועוד כמה מיומנויות אחרות. בניתי אתר או שניים כדי להתאמן, ואז התחלתי ביצירת האתר האישי שלי, ממש כמו כל אחד אחר. אלא שבמקרה שלי, במקרה היו לי כל מיני תעודות זהות ששמרתי ותמונות מהרבה מאוד שלבים של חיי. אף פעם לא ידעתי למה אני שומר אותן, אבל פתאום הבנתי למה. בנוסף, אבי ואמי צילמו המון תמונות שלי, כך גם שנותיי המוקדמות היו מתועדות היטב. אז התחלתי לשחק עם כל מיני עיצובים, עד שהגעתי לאתר הקיים.
"אבל אולי הסיפור העמוק והפסיכולוגי יותר הוא, שכבר בגיל עשר היתה לי פנטזיה מוזרה, או תחושה, שעוקבים אחרי, כחלק מניסוי פסיכולוגי. אני לא אומר שהאמנתי בכך, רק ששקלתי את האפשרות הזאת, ושאלתי את עצמי, איך הייתי יודע, אילו זה באמת היה כך? אם ראית את הסרט של ג'ים קארי 'המופע של טרומן', את יכולה לתאר לעצמך את העולם שדמיינתי לי שאולי אני חי בתוכו".
דף באתר של הוכשטיין (www.documentedlife.com/otherpeople.htm) מוקדש לאזרחי-עולם אחרים המתעדים את חייהם, בצורה זו או אחרת, באינטרנט. "אני אוהב את האנשים שכמוני, פרשו את חייהם לעולם בצילומים. זה מאוד נדיר שמישהו שולח לי קישור לחייו המצולמים. אז אני יוצא לגוגל לחפש אותם - ומקשר אליהם מהאתר שלי. אולי כתוצאה מהפרסום הזה, אנשים יתחילו לשלוח לי עוד אתרים כאלה, להוסיף לאוסף שלי. זה מאוד ישמח אותי".

כתובת ישירה לדף זה: www.perkol.itgo.com/miles.htm