מיקה והעיר הגדולה

מאת מיקה גיל

מיקה, שחקנית וסופרת בהתהוות, בחורה יצירתית באופן כללי, מדווחת על עלילותיה בניו-יורק. נגיסות מהתפוח הגדול.
והפעם: קרני שטן בגן עדן

17.2.2005



אתמול נכנסתי לגן עדן.

טוב, אני מניחה שמונח "גן העדן" הוא מונח גמיש, שיכול להימתח ולהתאים את עצמו לכל מיני סיטואציות. אבל לי, הדבר שהכי היה חסר בניו יורק, ובזמן האחרון ביתר שאת, היה בית קפה תל אביבי כזה. האמת? לא חייב להיות תל אביבי." ישראלי" זו הגדרה מספיק הולמת. אבל אחד שכזה טרם מצאתי. מה שאומר שלא הצלחתי לשתות פה כוס קפה הפוך אחת ראויה לשמה. עצוב.

אבל אז, רצה הגורל, ואני מצאתי את עצמי בעיצומו של יום מלא בסידורים קטנים, שכללו התרוצצות ברחבי העיר, ובסופן התכנסות בבית של חבר, בתשע וחצי בלילה. הייתי אמורה לנסוע לתחתית העיר, ממש להיות ליד התאומים שאינם, וללכת לראות מישהי שעובדת בתחום הסלולרי ומתמחה בפריצת טלפונים. כשחברה טובה שלי חזרה לארץ, היא השאירה לי את המכשיר שלה. אותו דגם של נוקיה, רק חדש יותר, משוכלל יותר וצבעוני. ברמת העיקרון, שני המכשירים עובדים על סים קארד, וכל אחד מהם משוייך לחברה אחרת. אבל שתי החברות האלה בדיוק התמזגו להן, מה שאומר שהסים אמור להתאים. נכון? לא נכון.

אז בחברה המגעילים סירבו לעזור לי, ובחנויות ביקשו ממני 20 דולר על התענוג המפוקפק. אי לכך, שמתי פעמי דאון-טאונה, לבקש עזרה מישראלית אחת, שהיתה אלופת עולם ופתחה לי את הטלפון צ'יק-צ'ק. אפילו קניתי קאבר חדש. בקיצור, אחרי הביקור בדאון-טאון תכננתי ללכת לראות סופסוף איזה סרט שמזמן כבר רציתי לראות, אבל כשהגעתי אל הקולנוע הסתבר שהסרט לא יוקרן עד תשע ועשרים, שזה כבר מאוחר קמעה.

איכשהו, בין לבין, חברה שהיתה אמורה להגיע גם היא למפגש בערב צלצלה ואמרה שהתוכניות שלה הסתיימו מוקדם. חשבנו לראות את הסרט יחד, אז התקשרתי ועדכנתי אותה שאין מצב לסרט. החלטנו לשבת באיזה מקום נחמד במקום.

אבל הנה הקטע: אף לא אחת משתינו מכירה טוב את האזור הזה של העיר. קוראים לזה מורי היל (או הגבעה של מורי, בעברית צחה), אחד האזורים הכי יוקרתיים בעיר. הוא קצת גבוה מדי לעינב, ששולטת בווילאג', וקצת נמוך לי, שגרתי פעם באפר- איסט ועובדת כמה רחובות למעלה יותר כבר שנתיים וחצי וקצת (אבל מי סופר?).

החלטנו, אם כן, שמאחר שאני כבר שם, אני אטייל ואחפש מקום, ושם נשב. טיילתי. בעודי צועדת על רחוב 30, מכיוון השדרה השלישית ללקסינגטון, משכו את עיני גגונים קטנים מבד, כאלה שיש מעל בתי קפה, בעיקר בארץ, אבל לא רק. התקדמתי בחשש קל, ושמחתי לגלות שמדובר במקום שכל מנה בו נעה בין 6 ל-9 דולר. אחלה מחיר לכל הדעות.

כשנכנסתי פנימה, כבר תקפה אותי ההרגשה התל אביבית. ואז ניגש אלי המלצר, לראשו קרני שטן קטנטנות עשויות פאייטים אדומים, והגיש לי תפריט.

התאהבתי.

לא במלצר, במקום. הרי אם במקום הזה אנשים יכולים להסתובב עם עזרים לפורים, אפילו שלא פורים ולא האלווין ולא כלום, סימן שהמקום הזה שווה.

והו, כמה צדקתי!

גם החברה שלי הגיעה והתאהבה. למעשה, היא אפילו הכירה את המלצר הנועז, לוקאס. ברור שהסתבר שהוא שחקן (לא שזה לא היה שקוף מלכתחילה).

אפילו הקפה היה כמו שצריך: קצף סמיך ואיתן, לא שרוף עד מוות במכונות אספרסו פולשניות, בגודל הנכון. כמה זמן לא ליקקתי כפית של קצף!

~ללקק את האצבעות~

שלא לדבר על הסנדוויץ' גבינת עזים עם טפנד זיתים שחורים. ממש כמו בהילל...

אז עכשיו יש לי סוף כל סוף קפה אהוב בניו יורק. לקח שנתיים וחצי, אבל מצאתי את המקום שלי.

כתובת ישירה של דף זה: www.perkol.itgo.com/mika17-2-5.htm