עם מסיכות או בלעדיהן
האם האינטרנט הולך לכיוון המזוהה, לכיוון הדמויות הבדויות, או לשילוב כלשהו?
גרסה של הכתבה התפרסמה במעריב 7.3.2004
האינטרנט נקרא כבר "הקרנבל האולטימטיבי", "נשף המסיכות הגדול", "מגרש משחקים בזהויות בדויות" ועוד הגדרות שפורים יפה להן. ממש בתחילתה, כששימשה בעיקר חוקרים באוניברסיטאות אמריקניות, הרשת היתה מורכבת מאנשים מזוהים, עם שם ושם משפחה. אבל תוך זמן לא רב, בד בבד עם גילוי השימושים הפחות אקדמיים והיותר שובבים שלה, השתרשה מוסכמה של כינויים. ומרגע שגילו הבריות את החופש לחבוש מסיכה מתי שמתחשק להם, גם אם אין זו עונת הקרנבלים - קשה יהיה מאוד להיפרד מהמסיכות.
אבל בשנים האחרונות, עם המעבר לממשל מקוון ועם ביצוע יותר ויותר עסקאות פיננסיות דרך הרשת, מסתמנת שוב מגמה של אינטרנט מזוהה. בצד החברתי של המגמה הזאת נמצאים אתרי קהילה ומשפחה, כשבראשם אתר חבר'ה. האם זה יהיה הכיוון העתידי? אבינועם בן זאב, ראש היחידה לשילוב הטכנולוגיה בחינוך במכללת אורנים, סבור שלא. לכל היותר, יווצר שילוב בין חיים מזוהים לחיים במסיכה.
"האינטרנט אינו יכול להתפתח כולו לכיוון המזוהה, משום שהטכנולוגיה מאפשרת שלא להיות מזוהים", אומר בן זאב, שירצה מחר על דמויות בדויות בכנס השנתי של איגוד האינטרנט הישראלי. "האדם הוא גיבור קטן מול הטכנולוגיה. תראי מה קורה לגבי שכפול עוברים. האנושות מפחדת מהטכנולוגיה הזו, והיא אסורה כמעט בכל ארצות העולם, אבל אין סיכוי שהיא תיעצר; עוברים משוכפלים ייוולדו באחד הימים כבני אדם שלמים. כך גם לגבי הטכנולוגיות של האנונימיות. מצד שני, האינטרנט מאפשר לפתח הרבה מאוד פונקציות מזוהות. משרדי הממשלה יכולים במידה רבה לעבור ולפעול באינטרנט, וגם חלקים משמעותיים מהכלכלה".
לדברי בן זאב, מתפתחים שני מהלכים מקבילים - האינטרנט כתרומה למציאות המזוהה,והאינטרנט כתחליף למציאות המזוהה. "ההתפתחות המעניינת ביותר היא בשילוב", הוא אומר. "השילוב הזה הוא ערך מוסף, שכיום נוטים שלא להתייחס אליו. אני מתכוון, לדוגמה, לאפשרות של השכלה גבוהה לאנשים במסיכות. בשיעורים בהוראה מרחוק, הסטודנטים יזוהו על ידי המערכת המנהלית של האוניברסיטה, אבל לא על ידי המערכת האקדמית, כך שהמרצים לא יידעו את מי הם מלמדים. יש סטודנטים שעבורם, באופן אישי, יש בכך יתרון". לדעתו, התפקוד במסיכה יקבל מעמד של אופציה בתחומים נרחבים. למשל, משרדי ממשלה אינם חייבים לזהות תמיד את מבקשי המידע, ויש גם עסקאות כלכליות שיכולות כבר היום להתבצע ברשת באמצעות גורם שלישי, בלי שהמוכר יידע את זהותו של הקונה.
בן זאב סבור, שלא זו בלבד שהדמויות הבדויות אינן הולכות להיעלם, הן אפילו עומדות להיכנס אל העולם שמחוץ למחשב: "דמויות בדויות פורצות אל זירת ההתדיינות המוסרית והמשפטית של דמויות אמיתיות, ויתכן שמעמדן יעוגן במסגרת של זכויות אדם, בדומה לזכויות השמורות לאנשים בשר ודם. דמויות שעד כה לא עוררו עניין מוסרי או משפטי מיוחד, מלבד לנגיעתם הישירה לאנשים אמיתיים, עומדות לדרוש לעצמן אוטונומיה. ממעמד נחות של התחזות, שלדעת רבים היא ענף של השקר, הן עומדות לצאת במאבק גלוי על זכותן המוסרית להתקיים, ועקב כך גם על זכותן ליהנות מזכויות אדם הנגזרות מאורח קיומן הייחודי. ממעמד לא מחמיא של קיום בזכות האנשים שמאחוריהן, הן עוברות לעמדה של מי שראויות שיתייחסו אליהן כעומדות בפני עצמן".
לדעתו של בן זאב, מן הראוי שאמצעי התקשורת יאפשרו לדמויות בדויות לפרסם מאמרים פובליציסטיים, שיישפטו על פי תוכנם, לא על פי שם הכותב "העיתונאים האנונימיים הראשונים יכולים לבוא מקרב הבלוגרים. בלוגר הוא שילוב מרתק של אדם עם ובלי מסיכה. מצד אחד הוא נשאר מאחורי מסיכה, ומצד שני הוא יוצר לעצמו היסטוריה מזוהה לאורך היומן האישי שהוא מנהל לעיני כל".
-אתה רואה הבדל בין בלוגים שנכתבים על ידי אנשים המזוהים בשם האמיתי לבין בלוגים שנכתבים בידי אנשים בעלי כינויים ו/או דמויות בדויות?
"תחום המחקר לא עסק בכך עדיין, כי ההתפתחות הזו עדיין בבתוליה. במידה זהירה, אני מוכן לערוך השוואה ראשונית בלבד בין אנשי הבלוגים של 'רשימות', שכולם מזוהים, לבין מערכות בלוגים אחרות, כמו 'ישראבלוג', שם הזיהוי הוא אופציה. אנשי רשימות חושפים את עצמם פחות. זה הרי ברור. השאלה המהותית יותר היא לגבי הבחנה בין הבלוגרים עוטי המסיכות: יש כאלה שכותבים על החיים האמיתיים שלהם, בלי כחל ושרק, ויש הנוטים לכתוב מדמיונם. כיום, ללא שום התבססות מחקרית, אפשר אולי להבחין לפי סגנון הכתיבה. אבל מוטב שנמתין למחקרים הראשונים".
- אתה רואה מצב בו יהיו אזורים מזוהים רבים באינטרנט, אבל האנשים שלמדו לשחק במסיכות יסרבו לוותר עליהן?
"האזורים המזוהים ילכו ויתרחבו. חלק מאוד משמעותי מהאזורים המזוהים במציאות יעברו אל תוך הרשת. השאלה היא כיצד נוכל לתפקד בתור אנשי מסיכות. האנושות התרגלה לחיים מזוהים. היא דחקה את חיי המסיכה למקומות נידחים, בדרך כלל במועדים של עד שלושה-שבעה ימים בשנה. זה מתחיל להשתנות. חיי המסיכה מלווים רבים מאוד מגולשי האינטרנט עם אופי של אורך ואורח חיים, והדרישה היא לעוד ועוד פונקציות שניתן יהיה לנהל מאחורי מסיכה. ואני מדבר גם על חיי אישות: יש אהבות גדולות בין אנשי המסיכות, ולא כולן עוברות לחשיפת הזהויות. לא מעט מאנשי המסיכה כותבים על הלבטים שלהם מפני הזיהוי; הם חוששים מאכזבות. ובעצם מדוע לא? קשה להתחרות עם האטרקטיביות של החיים מאחורי מסיכות. חיי מסכה קרובים מאוד לחיים על פי הפנטזיות. אני גם חושב שטוב שכך. יש לנו נפש מספיק רחבה כדי שתוכל להכיל גם חיים מזוהים מלאים וגם חיי מסיכה מלאים. הבעיה העיקרית היא שעדיין איננו רגילים לכך".
~ ~ ~ כרמל ויסמן, בלוגרית ללא מסכה ~ ~ ~
אני לא חולצת שד בבלוג-TV של תפוז, אבל אני גם לא מסתתרת תחת כינוי מתוחכם בנבכי ישרא-בלוג ומרעידה את הרשת כשמישהו מעיז להמליץ על הבלוג שלי. בחרתי לפתוח בלוג באתר רשימות בדיוק בגלל האג'נדה של הפלטפורמה הזו שחייבה אותי להיחשף בשמי המלא ולקחת אחריות על התכנים שאני מפרסמת.
לפני כן לא היה לי בלוג ולא חשתי צורך בכך. נהפוך הוא - חששתי שבלוג אנונימי אשר יאפשר לי להשתפך ברשת ללא סינון ומחשבה, ירוקן אותי מאנרגיות, ימכר אותי לעיסוק בו ויחסל את ההשראה והצורך שלי בכתיבה מסוג אחר. לא רציתי לפתח עוד זהות, לעצב לי מסכה, מספיקה לי ההתמודדות עם להיות עצמי ואם כבר לכתוב, אז משם. רוב הזמן אני קורקטית למדי. אני כותבת על מה שמעניין או מטריד אותי ומתייחסת אל הבלוג כאל אתר עיתונאי קטן משלי שבו אף אחד לא עורך אותי. לפעמים נפלט לי משהו אישי יותר, אבל עדיין, המרחב המזוהה הזה מאד מרכך ומביית את התוצאה הסופית.
אני תופסת את האינטרנט כמרחב ציבורי ואני חושבת שכדי להשפיע על השיח בו לא מספיק להוריד את הכפפות, צריך להוריד גם את המסכות. המחיר הוא שאני לא יכולה לשפוך את מעיי שם ללא אבחנה, אני לא יכולה להטיל לשם פצצות וסודות ולראות בזה תראפיה בכתיבה. אז מה? בשביל זה יש לי חברות. והן מוכשרות לכך יותר מבני 17 וירטואלים שמייעצים בתגובות.
זו אני, זה הסיפור שלי ונשמתי פתוחה לקהל הרחב, (סיור וירטואלי מודרך יחל בשעה שלוש): www.notes.co.il/carmel.
~ ~ ~ בלוגרית במסיכה ~ ~ ~
הפלא ופלא, למרות שאני במסיכה מלאה, גם אני לא חולצת שדיים בבלוג שלי. לכל היותר, אני חולצת בו קצת את נשמתי.
אחרי שנים שאני כותבת בשמי המלא בעיתון, שלא לדבר על שנים עוד יותר רבות בהן אני מזדהה בשמי המלא פלוס ת.ז. מול כל מוסדות המדינה הרלוונטיים - זה כיף גדול לאמץ כינוי, מתוחכם יותר או פחות, ולכתוב בחסותו כל מה שאני רוצה. הכינוי שלי בבלוג, לצורך העניין, הוא מין כובע קסמים שכזה, שהופך אותי לרואה ובלתי נראית. כלומר, אני נראית, וזאת מאוד אני, אבל מצד שני, בבלוג האנונימי שלי, אני לא "שרית פרקול".
גם אם אני מסגירה פה ושם את המוזרויות שלי בכתיבה בעיתון, אתם הרי לא תחלמו אפילו שאשתף אתכם בבעיות שלי עם בחיר לבי. לעומת זאת, קוראי היומן המקוון שלי יכולים, אם זה מעניין אותם, לעקוב אחרי תהפוכות חיי האהבה שלי, לקרוא על הבעיות האישיות שלי, ואפילו להשיא לי עצות.
עמיתתי כרמל אומרת שבשביל עצות יש לה חברות, והיא מעדיפה לנצל את הבמה כדי להביע דעות וכדי להשפיע. אני, אם וכאשר מזדמנת לי פעם ביובל דעה ראויה כלשהי בנושא שעשוי לעניין את כלל הציבור, אעדיף תמיד לכתוב אותה בעיתון, בשמי. גם לי יש חברות, אולי לא פחות מוכשרות במתן עצות מאלה של כרמל, אבל בבלוג שלי אני נהנית מהיתרון של קבלת עצות בענייני הלב גם מגברים, הזוכים להיות זבובים על הקירות הווירטואליים שלי. ואם אחדים מהם בני 17 - גם לא נורא. קודם כל, אולי הם בעצם בני 47 עתירי נסיון חיים, ושנית, אפילו לבני 17 יש לפעמים אבחנות מאירות עיניים.
אז כפי שאתם מבינים, את כתובת הבלוג שלי לא אתן כאן, אבל אני שמחה לנצל את ההזדמנות ולהמליץ, בתוקף היותי מסקרת הבלוגים הרשמית של מעריב, על הבלוג הנהדר של כרמל.
--שרית
כתובת דף זה: www.perkol.itgo.com/masks2004.htm
