בעל יכול לוותר לאשה שרוצה להיכנע לסרטן?

אין לי כוח במצבי כאב קיצוני לעזור לאנשים שרוצים לעזור לי. אני מרגיש, באותם מצבים, שאני יכול, רשאי ורוצה לעזור לעצמי. האחרים מכבידים לי את החיים. הם מקשים עליי לעזור לעצמי

מאת אבינועם בן זאב

פורסם בוויינט יחסים: 29.06.11

ענת גוב מספרת בראיון שהתפרסם ב"שבעה ימים" של ידיעות אחרונות (24.06.11), על התמודדותה עם מחלת הסרטן . בתוך כך, היא אומרת את המשפט הבא: "החלטתי בגיל מאוד צעיר שאם יהיה לי סרטן – אני לא אעשה טיפולים, כי אני לא רוצה את השנים המיותרות האלה של סבל". בסופו של דבר, היא כן עברה טיפולים. ברגע שהבינה מהרופאים שעליה ללמוד "לחיות עם הסרטן כמו עם מחלה כרונית", היא רצתה "להרים דגל לבן, להגיד יפה 'תודה רבה, שלום, היה נחמד מאוד'", אבל היא עדיין לא הרימה את הדגל הלבן. נדמיין לרגע מקרה היפותטי אחר, בו החולה מחליטה, מיד על ההתחלה, שלא לטפל במחלה. אפשר להניח שבעלה יעשה הכל, לא יניח לה אפילו יום אחד, כדי לשכנע אותה לקבל את הטיפולים הנדרשים. האם הוא מקשה עליה במקום להקל? מה אומרת על זה האתיקה של הזוגיות? השאלה הזו רחבה יותר. עד כמה ראוי להניח לאדם במצב של כאב קיצוני לפעול על פי רצונו בלבד, מבלי להתחשב באחרים שדואגים לו ואוהבים אותו?

זוגיות היא לא רק אהבה ולא רק סקס, היא גם עזרה הדדית. עזרה הדדית היא צורך רגשי אמיתי. היא אחד מביטויי האהבה היפים והנעלים ביותר. היא לא צבעונית כמו פרחים, לא מסתורית כמו אור הנר, לא מרגשת כמו מכתב ולא מטלטלת כמו סקס של החיים, ועדיין קשה לטעות בה. יש בה קסם רומנטי. היא החיילים הפשוטים, חסרי התהילה, של הרגש. ברגע שהחיילים הפשוטים האלה יוצאים לחופשה, ייתכן שיש מקום לחשוב על עתידה המר של האהבה. בסיפור "עורבא פרח" של ברדיצ'בסקי, אלימלך, גיבור הסיפור, מרבה לעזור לנערה שהגיעה בחוסר כל ללימודים באירופה. המסכנות שלה וההיחלצות שלו לעזרתה מקרבות ביניהם, אבל הוא לא מודה בינתיים שזאת אהבה. "נחוץ לי להזכיר", הוא מעיד על עצמו, "שאותה קִרבה אשר היתה בינינו היתה רק מעין קִרבת אח לאחותו ובלי כל מחשבות זרות". הרגש מתעורר ומתגלה ככל שהם מרבים לעזור זה לזו. "ופתאום ראיתי את שדיה הנעים מבעד אפוּדתה אשר עליה, בעמדה עצובה על יד החלון, וחמדה זרה נכנסה בי: אני מחבק אותה ומנשק לה, והיא נשענה בראשה על כתפי". הספק לגבי אהבתו צץ ברגע הראשון שהיא לא עוזרת לו. אלימלך יודע היום שזה מקרה חסר ערך, אבל, באותו רגע, הוא נחשב מבחינתו לקריטי. הוא התבקש לשאת הרצאה בפני קהל, בפעם הראשונה בחייו, וכמעט שלא עלה על הבמה בגלל הבושה. "אבל הרעיון שהיא, רעוּתי, תראה אותי עומד ודורש, נתן עוז בנפשי. – אבל היא לא באה". עזרה לבן או בת הזוג אהובים היא לא עניין של מה בכך. בהתאם לכך, גם דחייתה אינה דחייה של מה בכך. זה לא שוקולד שמסרבים לקבל מבן זוג מאוהב.

לא חייב לעזור לאחרים לעזור לי

עכשיו אני רוצה להציג את הצד האחר. כשאח שלי נהרג, לא רציתי שאנשים ייכנסו אלינו הביתה. ביום הראשון, עדיין לפני שאמא שלי הייתה מסוגלת לדבר, ביקשתי מכל האורחים להשאיר אותנו לבד. גם אמא לא רצתה ביקורי ניחומים, אבל היתה לה מודעות חברתית לצורך של אנשים שאוהבים אותנו, לנחם אותנו. מדהים מבחינתי. אמא שלי, אם שכולה, עדיין ביום השני בלי הבן שלה, מרגישה צורך להתחשב בצורך של אחרים לעזור לה ולא להתחשב בצורך שלה להיות לבד. זה לא נגמר בימי השבעה. אח שלי השאיר אחריו לא מעט שירים, סיפורים, מאמרים וגם יומן אישי. מספיק לי כדי לזכור אותו וכדי לכתוב עליו מפעם לפעם. אבל, יש אנשים טובים, באמת טובים, שמזמינים אותי אליהם, או מוכנים לבוא אליי, כדי להעלות בפניי זכרונות. זה אומר מבחינתי הרבה טורח, כולל, למשל, שמירה על קשר מתמשך. ואני מרגיש , בניגוד לאמא שלי, שאני לא חייב לעזור לאחרים לעזור לי. די לי בכאב עצמו. אני יודע להסתדר איתו בעצמי. כשאבא נפטר בגיל שיבה, נשאתי בהלוויה הספד נגד הקלישאה של למות בשיבה טובה. הכותרת היתה שאין שיבות טובות. אנשים עמדו המומים. היו שאמרו לי שהבכתי אותם. פתאום, הם האנשים שיש להתחשב בהם בהלוויה של אבא שלי, ולא בי, לא בצורך שלי לבטא את הכאב שלי. ביום שלמחרת מותו של אבא, פרסמנו מודעת אבל. כתבנו בה, בין היתר, "נא להימנע מביקורי ניחומים". אנשים באו בהמוניהם. בסוף, יצא דווקא טוב. רוב האנשים לא הכירו את אבא, ושיחות הניחומים היו ברובן סמול טוק אינטלקטואלי מרענן. למרות זאת, הרגשתי שאני משרת את האחרים במקום לטפל בכאב שלי.

לא כל מה שנתפש בדרך כלל כנכון, נכון גם בכאב קיצוני

אמרתי באחרונה למישהי שאין לי כוח במצבי כאב קיצוני לעזור לאנשים שרוצים לעזור לי. אני מרגיש, באותם מצבים, שאני יכול, רשאי ורוצה לעזור לעצמי. האחרים מכבידים לי את החיים. הם מקשים עליי לעזור לעצמי. היא אמרה בתשובה שאני חייב לראות גם את הצד של מי שאוהבים אותי. אין להם דרך אחרת להביע את השתתפותם הכנה בצער שלי. גם להם כואב כשלי כואב, לא רק לי. אני מתסכל אותם, לדבריה. היא צודקת, כמובן, אבל אי אפשר להטיל חובות כאלה על אדם ברגע הכי כואב בחייו. אני לא יודע איך זה לגבי כולם. זה אני, כך אני מרגיש ויש לי זכות במצב כזה להתחשב רק בעצמי. אני, כרגע, האדם שהכי כואב לו. אני חשוב מהם. ואם זה נכון לגבי שכול, זה נכון על אחת כמה וכמה לגבי מחלה ממארת. אדם שחלה בסרטן ולא רוצה לקבל טיפול, ודעתו צלולה, מוטב שלא לבלבל לו יותר מדי את המוח שהחיים בכל זאת טובים ושיש לו ילדים ובעל או אשה ולכן הוא חייב להיות בריא. העזרה הכי טובה, במקרה כזה, של בן או בת הזוג אוהבים, היא להניח לו לנפשו, ככל שזאת בקשתו. אין אהבה גדולה מזו. לא כל מה שנתפש בדרך כלל כנכון, יפה וראוי, נתפש ככזה גם במצבים של כאב קיצוני.

כתובת ישירה לדף זה: www. perkol.itgo.com/death.htm