al pi

יום ראשון - 13.7.03

translations

האחת, רק האחת

evil eye

www.israblog.co.il/oneandonly

היא מגדירה את עצמה "כותבת בחסד עליון, כוסית-על לעתיד ומופרעת אמיתית", וגם הכינוי שלה מגלומני מעט, שלא לדבר על פינת הנרקיס, שעתידה לגדול בעוד פריט בעקבות הרשימה שלי. אבל באמת כיף לקרוא את "בטחון בתנועה", היומן המקוון של "האחת, רק האחת". היא כותבת המון, יש לה הרבה פוסטים משעשעים, והמגיבים שלה הם חבורה ערנית וגרפומנית בפני עצמה.
הפוסט שמשך את תשומת לבי הוא זה שנכתב ב-11 ביוני, בכותרת "אתה יודע שאתה בבלוגינג יותר מידי זמן כש...". אנסה לצטט כאן כמה שיותר ממנו. אם הוא טקסט מקורי - והאחת אומרת שכן - מדובר כאן בקלאסיקה בהתהוות:

    משהו קורה לך בחיים, ואתה ישר חושב איזו כותרת תיתן לפוסט, איך תנסח אותו ואיזה מילים תדגיש.
    אתה נכנס 30 פעם ביום לבלוג רק כדי להעריץ אותו ולהנות מהטקסטים השנונים שכתבת.
    אתה נורא מוטרד מזה שיש לך רק 1233 כניסות, ולזה שפתח בלוג אתמול יש כבר יותר ממך.
    אתה רץ אחרי אנשים ברחוב ומבקש תגובות.
    אתה עושה רשימות גם על דפדפת או מחברת.
    אתה מרפרש את האימייל כל 20 שניות בממוצע, לראות אם מישהו הגיב לבלוג.
    אתה מגיב גם בבלוגים שממש לא מעניינים אותך, בתקווה שהם יציצו בבלוג שלך.
    אתה מחליף את העיצוב והצבעים כל יום פעמיים, בתקווה למשוך עוד כמה קוראים.
    אתה מעלה פוסט ומתרגז נורא כשהוא נעלם אחרי כמה שניות מרשימת ה"עודכנו לאחרונה".
    אתה מכווץ כל תמונה במחשב לגודל 50K, רק למקרה הצורך
    אתה פותח בלוג שני. ושלישי.
    אתה משתמש בלינק 'בלוג אקראי' יותר מפעם אחת ביום.
    מרוב צמא לקרוא פוסטים של אחרים, גם שטויות בשגיאות כתיב וג'יבריש של ילדה בת 12 מספקים אותך.
    אתה עונה לכל תגובה שהגיבו בבלוג שלך.
    אתה מחפש את הלינק להוספת תגובה גם אצל אנשים שאין להם בלוג, בחיים האמיתיים.

פוסט חינני אחר, שגרר אחריו עשרות תגובות נלהבות, הוא זה שהתפרסם ב-1 ביולי בעניין נוסטלגיה, עתיר תמונות וקישורים לאתרים: "על אלה גדלתי, על הדברים הקטנים, המתוקים, שחלקם נעלמו ולא ישובו עוד. זיכרונות בשחור-לבן, באפור וגם בצבע. זיכרונות של אותיות, של מילים מודפסות, של ריצודי טלוויזיה, של בילויים של ילדה, שלא שכחה ליהנות מהדברים הפשוטים בעולם - יום של שמש, בת יענה מופרעת, ניצחון של הטובים על הרעים, וונדר וומן, פרחים, ריחות טובים של בישול של סבתא וכל מה שטוב ומתוק בעולם, גם אם הוא חמוץ, מר ולא ברור", היא כותבת, ומפרטת רשימה ארוכה, אם כי חלקית בכל זאת, של תוכניות טלוויזיה, סרטים, מאכלים, מקומות, חוויות ילדות ומחשב אטארי עתיק.
ב-8 במאי היא מתהגגת על מרכיבי המשקפיים: "יש לי משקפיים מגיל 10 בערך, ולכן אני בקושי זוכרת את עצמי בלי משקפיים. זה עם, אנשי המשקפיים. יש לנו כל מיני תופעות שאופייניות רק לנו, אנשי המשקפיים. אנשים שחיים, קמים וישנים (טוב, לא ישנים, בסדר) עם זגוגיות ומסגרת. ואני לא מדברת על אלה שיש להם מספר רבע או חצי או שטות כזו. אלא אנחנו, העיוורים, הסומא בארובה, שיש להם מספר וצילינדר וציפוי נגד שריטות על הזגוגית. מכירים את זה? כשהולכים לישון ולא בטוחים אם הורדתם את המשקפיים, אז בודקים עם היד לראות אם הם לא בטעות עלינו? ... מכירים את הסימן הנצחי הוורדרד על האף, או אפילו שקעים קטנים, שכבר שנים לא נעלמים? ... כשלא משנה כמה את מתאפרת ומשקיעה - לא רואים את זה בכלל בגלל המסגרת של המשקפיים?".
הפוסט שלה מ-22 ביוני על הנהג הישראלי ("לחטט באף ולדבר בסלולרי ללא דיבורית תוך כדי נהיגה ב-125 קמ"ש פוגם ביכולת שלך לשלוט ברכב בצורה יעילה, לשים לב למה שקורה סביבך, ובכלל להמשיך לחיות...") מבדר למדי, ונקנח במה שנכתב ב-8 ביולי על עין רעה:
"יש משהו בתרבות הישראלית-מזרחית, שלטעמי הוא פשוט נכון, אמיתי ומהווה תפיסה מעמיקה ונכונה של המין האנושי - עין הרע. לא סתם קנאה, לא צרות עין, לא סתם רגשות שליליים. ממש עין של אדם רע, שמונחת לך על הנשמה, ושוות ערך לניסיון לחבל בכל הדברים הטובים שהשגת. ותמיד יהיו כאלה. כל עוד יש לך הצלחה, אושר ובטחון עצמי, מישהו ישים עליך עין.... ראיתי שגם פה, בישראבלוג, יש לא מעט שמוטרדים מעין הרע. יש הרבה דרכים וקמעות להתמודד, כמו שכולם יודעים, אבל אין ספק שהחמסה היא המוכרת מכולם. אז הכנתי לכם כפתור, אתם מוזמנים להשתמש, וטפו טפו טפו על כולם".


Sarit Perkol - internet pages

סיקור בלוגים קודמים

מה זה בכלל בלוג?

166