Sarit Perkol's internet columns
email



אונס

מאת שרית פרקול

היא ניצבת לבדה על המדרכה החשוכה, רגליה נטועות בקרקע, לא משה ממקומה. אנשים מעטים חולפים על פניה, ממהרים לדרכם. מכוניות עוברות על הכביש, משאירות שובל של אור מאחוריהן. נראה שהכל חוזרים הביתה, אל בית נעים ובטוח. רק היא נשארת שם, בודדה באפלה.
הו, כמה היתה רוצה לקום וללכת! אך הוטלה עליה חובה, משימה שיש לבצע, ואל לה לעזוב את משמרתה. לרגע קט היא משתעשעת ברעיון להינתק ממקומה, אולם היא גונזת אותו מיד.
ואז הוא מופיע, צל כהה ומאיים המגיח מן החשכה. באור הקלוש הוא מתגלה כעבדקן לבוש שחורים, המתבונן לצדדים כדי לוודא שהשטח פנוי. הוא לוטש לעברה מבטים חמדניים, עורגים, סוקר את החמוקים השזופים בעיניים בולטות.
הוא מתקרב, והיא קופאת על מקומה באימה. תחת מבטיו שטופי הזימה היא מרגישה עירומה לחלוטין, חשופה, פגיעה.
אגלי זיעה ניגרים ממצחו, ריר זב על זקנו. הוא מתקרב אליה עוד יותר. היא לא מסוגלת לזוז. הוא פותח בחטף את כנפות מעילו הארוך ושולף את הכלי.
אין איש מסביב שיבוא לעזרתה כשהעבדקן השחור תוקף אותה. באלימות, באכזריות, עושה בה כבשלו, מכלה בה את תאוותו כאחוז תזזית, בלי לשעות לזעקותיה האילמות. מתיז לכל עבר, מכסה את הגוף המעורטל בנוזל סמיך.
הוא מכלה מעשיו בה, טומן את הכלי המרוקן במכנסיו, אוסף את כנפות מעילו והולך לו לדרכו. היא נשארת שם, על המדרכה, מבוזה, מחוללת, מכוסה צבע שחור מאוס, וחושבת לעצמה: לפחות אותי הוא לא שרף.


התפרסם ביוני 1986, תקופה של ריסוס ושריפת תחנות אוטובוס עם כרזות של דוגמניות בבגדי ים

88