Sarit Perkol's internet columns

mail


איך אפשר בלי

מאת שרית פרקול

אני רואה אתכם פוסעים בנחת, חופשיים ממשא, ידיכם מתנופפות באין מפריע, פנויים לחלוטין. מאומה לא ניכר בכם, זולת תפיחה קלה בכיס האחורי. איפה, הייתי רוצה לדעת, אתם מחזיקים את כל הדברים הכל כך חיוניים שאנו לא יכולות בלעדיהם? איך אתם מסוגלים להסתדר בלי תיק?
נניח שאת משקפי השמש אתם מחזיקים על הראש, או במכונית, את הסיגריות, המצית והעט בכיס החולצה ואת פנקס הצ'קים - שמים בכיס. נניח. אבל מה עם שאר הדברים? טוב, אז טמפקס אתם לא צריכים מן הסתם, וגם גלולות עדיין לא, למרבה הצער. קרוב לוודאי שגם הפודריה עם המראה הקטנה, הליפסטיק והעפרון השחור לא מי-יודע-מה נחוצים לכם. אולי אתם אפילו מסוגלים לשרוד במאבקי החיים בלי הקלינקס, הבושם והמסרק. אבל מה עם יתר החפצים שאנו - בנות המין החלש, להזכירכם - מטלטלות עימנו השכם והערב בתוך תיקים כבדים?
איך זה שהארנק שלכם כה צנום, שהוא יכול לשכון בכיס האחורי של המכנסיים בלי לגרום אי נוחות? מה עם כל האגורות, השקלים הקטנים, כרטיסי הטלכרט? איך כרטיסי האשראי לא נשברים שם תחת העומס, ואיך יש מקום לפנקס הטלפונים ולתמונות של האשה/הצאצאים/ההורים? איפה אתם שמים את הקבלות האינסופיות של הוויזה ואת החשבונות מהסופרמרקט? ומה עם הפלאפון???
אבות גאים, כשאתם יוצאים לטייל בחברת ילדיכם, איפה אתם שומרים את סיכות הראש של הגנדרנית הקטנה, את מכונית הצעצוע של יורש העצר, את המוצץ הדביק של התינוק? היכן מאגר הסוכריות, המסטיקים והבמבה לשעת חרום, נייר הטואלט (לשעת חרום אחרת), המגבונים הלחים? ומה עם הגולות, צבעי הקריאולה, המחקים הריחניים?
ואם אתם יוצאים לסידורים בעיר, התרוצצויות במשרדים שמחייבים המתנה בתורים ארוכים, איפה אתם מחזיקים את כל המסמכים והניירות, ואת העתון או הספר, שימתיקו את שעות הציפיה הבלתי נמנעות? ומה עם הסנדוויץ' והתפוח, איפה אתם מחביאים אותם?
נכון, גם אתם הולכים עם תיקים. יש פקידים ומנהלים עם תיקי ג'יימס בונד מלאי מסמכים; נהגי אוטובוס עם תיקים תפוחים מכסף ומכרטיסים; סטודנטים עם "תיקי שכל" עמוסי קלסרים וספרים; ועתונאים עם תיקי עור גדושים פנקסי רשימות, רשמקול קטן ואיתורית. בשעות העבודה, אני מודה, הנטל נחלק בצורה פחות או יותר שווה.
בערב מתגלה ההבדל בינינו: בעוד אתם נפטרים בקלות ובלי נקיפות מצפון מתיקיכם, גם אם יהיו שם הטיוטות של החוזה השמן ביותר, הרשימות לקראת המבחן החשוב ביותר, ההקלטה של ראיון-המאה, הרי עלינו נגזר שיעבוד נצחי לתיק, כאילו היינו אמא-קנגורו שהכיס צמוד אליה לעד. אנו נסחבות עם המטען החורג הזה גם לקולנוע, למסעדה, לפאב, לשירותים.
הגבירות מהרומאנים הקלאסיים ומהסרטים של פעם, שמלאכתן היחידה - כך זה נראה - היתה פידור האף, הסתובבו עם חריט זעיר ומצועצע ובו אמצעי התשפורת. הילדים היו אצל המטפלת, הכסף היה אצל הבעל המפרנס, ספרים קראו רק בישיבה סביב האח המבוערת. זה באמת יופי להסתובב עם תיק קטן ונשי כזה. גם אנחנו היינו רוצות, וכבר כואבת לנו הכתף. אבל למי יש סבלנות להעביר כל פעם את החפצים מתיק אחד למשנהו, ועוד לזכור להכניס שוב לתיק הגדול את כל אותם דברים חיוניים. אז אנחנו שואלות, צהובות וירוקות מקנאה, איך אפשר בלי?


40