Sarit Perkol internet pages
כתבו לי



תיבת נוח מודרנית

מאת שרית פרקול

איש אינו יודע מה בדיוק עשו שוכניה של תיבת נוח בזמן ההפלגה, לאחר שכוח נעלם כפה עליהם מגורים בצוותא לתקופה ממושכת. אפשר רק לנחש, במידה בלתי מבוטלת של ודאות, שהם רבו בלי הפסק.
הפילים התלוננו מן הסתם שדורכים להם על החדק, והשכנים טענו כנגדם שהם פוסעים בכבדות ושוברים את הרצפה. הקופים קיטרו כל הזמן שמושכים להם בזנב, והשכנים אמרו שזה מפני שהם מרעישים כל כך, אז הקופים התרגזו ועשו פרצופים. החזירים מחו נמרצות על זה שכולם מעליבים אותם, אז ועד התיבה הודיע להם חגיגית, שזה מפני שהם עושים כל כך הרבה לכלוך. האריות התרגזו שהעטלפים מסתבכים להם ברעמות, אז העטלפים הסבירו שהרדאר שלהם התקלקל, ושהאריות ממילא מתרברבים יותר מדי. הדובים רבו עם הינשופים, בגלל שהם הרעישו בלילה והפריעו להם לישון. הינשופים החכמים קבלו על כך שהשכנים מסרבים לגפר מחדש את התיבה. האווזות הזקנות התקנאו בטווסות המגונדרות וניקרו אותן. הנחשים סיננו כל מיני הערות ארסיות. החסידות התמרמרו על כך שבאגף של השפנים מתנהלת פעילות מינית מוגזמת. החתולים והעכברים התקוטטו כל היום, כדרכם, והיונים חירבנו על כולם. רק הדגים, כהרגלם, לא אמרו מילה.
כאלה היו פני הדברים בבית המשותף הראשון, ונראה כי דבר לא השתנה מאז ועד היום. גם בתיבות נוח המודרניות, שאנו נאלצים להתגורר בהן מחמת צפיפות הדיור בעיר, מתנהלות תדיר מריבות - חלקן קולניות וחלקן שקטות, ארסיות. פעמים רבות מוצא עצמו דייר בבית משותף מייחל לחיים בכפר - או אפילו על אי בודד - רק שיהיה לו קצת שקט מהשכנים, טיפת פרטיות.
איתרע מזלנו ואף אנו משתייכים למוסד הטיפשי הזה שנקרא "בית משותף". מה לעשות, צריך לגור איפשהו. אחת הבעיות המרכזיות בסידור כזה היא, ככל הנראה, פעם הגילים בין הדיירים. הואיל ועדיין לא מלאו לנו 30 שנה, אנו נחשבים תופעה חריגה בבית, המתגאה בתצוגה מרשימה למדי של דיירים "עתיקים". העתיקים האלה - רובם ככולם פנסיונרים - משועממים מאוד במשך שעות היום הארוכות. וטבעו של אדם, יהא עתיק ככל שיהא, לחפש לעצמו עיסוק כלשהו לענות בו.
למרבה הצער, העיסוק העיקרי של העתיקים הוא בחייהם של אחרים. אולי זה משום שהחיים הפרטיים שלהם עצמם כבר משעממים אותם, אחרי כל כך הרבה שנים. תמיד אפשר למצוא אותם מציצים: מהחלונות, מאחורי הדלת, מאחורי שיחים בגינה. הם תמיד צריכים לדעת מי בא למי, מתי, למה, ומה בדיוק עשו שם. רומן פולנסקי כנראה חשב עליהם כאשר עשה את סרטו "הדייר".
כשהם לא מציצים, הם מנדנדים. המוזיקה חזקה מדי. הכלב מלכלך את חדר המדרגות. הכפכפים עושים רעש. האופניים מפריעים, הדוד נוזל, הצנרת של הביוב מקולקלת, ספות השיזוף עושות חורים בזפת של הגג, האבק מהשטיח המנוער מלכלך את המצעים. רוב הטענות מוצדקות, כמובן, אבל הצדק זה לא מה שחשוב כאן - החשוב הוא הנדנוד. טעם החיים. ברגע שאין על מה להתלונן, הם מוכרחים להמציא משהו, כי אחרת אי אפשר. אז אנחנו תמיד משתדלים להאריך להם את התענוג, כדי שלא יצטרכו לאמץ את מוחם בחיפוש אחר קובלנות חדש.
וכך זה נמשך. אנחנו רבים, כדי שלא יהיה להם משעמם. אנחנו מספקים להם סיבות להתלונן. אנחנו מתעקשים ליהנות מהחיים הפרטיים שלנו, כל עוד אפשר. עד שיבוא היום וגם אנחנו נשתייך לליגה של העתיקים, ובמקום ללכת לפאבים ולמסיבות נבלה את זמננו בירידה לחיי הצעירים. וחוזר חלילה.

התפרסם במגזין סגנון של מעריב, 7.8.85


21